פתיחה
בפרשת השבוע כתוב על איסור ריבית, איסור שהפליגו חז''ל בחומרתו: ''לֹא־תַשִּׁ֣יךְ לְאָחִ֔יךָ נֶ֥שֶׁךְ כֶּ֖סֶף נֶ֣שֶׁךְ אֹ֑כֶל נֶ֕שֶׁךְ כָּל־דָּבָ֖ר אֲשֶׁ֥ר יִשָּֽׁךְ''. הגמרא במסכת בבא מציעא (עה ע''א) כותבת, שחכמים אסרו לאדם ללוות מחברו כמות מסוימת של תבואה, מחשש שמא עד זמן הפירעון יעלה מחיר התבואה, וכאשר ישלם לו נמצא שעברו על איסור ריבית.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
עם זאת, כאשר מדובר במוצר שמחירו קבוע (כמו דברים שמחירם בפיקוח), לא אסרו ללוות שכן מסתמא לא יעלה המחיר. כמו כן, הרמ''א (יו''ד קסב, א) הוסיף בעקבות התוספות (שם, ד''ה כדברי) שכאשר מדובר בהלוואה בין שכנים, אין בכך איסור, שכן גם אם יעלה או ירד המחיר במקצת או השכנה תחזיר לחברתה לחם מעט יותר גדול, דרך השכנים למחול על הפרש מועט. ובלשונם:
"ודווקא במקפידים אסר הלל, כדאמרינן בני חבורה המקפידים, אבל שאין מקפידים שרי (= מותר), אף על גב דבמתני' איירי בסתם בני אדם, סתם בני אדם הם מקפידים ולא מחלי על מה שנתייקר ושווה יותר, אלא משום שכר הלואה. ורבנן שרו אפילו במקפידין, דמחלי על דבר מועט ונותנין שלא בתורת ריבית"[1].
בעקבות התורה המזכירה ענין הריבית, נעסוק השבוע בשאלה האם יש איסור לשלם על מוצר בתשלומים, אם דחיית התשלום גורמת לכך שהקונה ישלם יותר על המוצר. כדי לענות על כך, נראה את ההבדל בין עסקה בתשלומים לעסקת קרדיט, באלו אופנים הותרה עסקה בתשלומים, והאם יש מקום לומר שבעקבות שינוי אופי השוק בזמן הזה, עסקה בתשלומים כלל לא אסורה.
תשלומים או קרדיט
כדי להבין כיצד מתבצעת עסקה בתשלומים והאם יש בה איסור, יש להבין את ההבדל בין שני סוגי תשלום, 'קרדיט' ו'תשלומים':
א. עסקה בקרדיט: במקרה זה, בעל העסק מקבל מיידית את מלוא התשלום על המוצר מחברת האשראי של הקונה. בתמורה לכך שהחברה משלמת על הקנייה, הקונה מתחייב להחזיר לה סכום מסוים כל חודש במספר חודשים, עד שבסוף משלם לחברת האשראי את כל סכום הקנייה, בנוסף לתשלום ריבית (היכולה להגיע עד לחמשה עשר אחוז משווי העסקה).
בעסקה מעין זו יש ממש איסור דאורייתא של הלוואה בריבית, שכן הבנק מלווה כסף לקונה והוא מחזיר יותר משהלווה. עם זאת, כפי שראינו בעבר (בהר שנה ד'), כיום כמעט ואין חברה שלא משתמשת בהיתר עסקה, המורה שהכסף הניתן בהלוואה ניתן במעין עסקה. בסוג תשלומים שכזה אין בעיה הלכתית, ובלבד שסכום הריבית אינו מופרז, וכפי שראינו בפסק הדין של ארץ חמדה:
"בית הדין קבע כי ריבית המקור שעומדת על 18% אינה גבוהה מהריבית המותרת, הן לפי החוק והן לפי ההלכה, אמנם, ריבית הפיגורים בסך 200$ ליום, היא ריבית של כ-50% לכל שנה. ולכן, היא אסורה לפי החוק וההלכה, מה גם שהיא מצטרפת לריבית המקורית".
ב. עסקה בתשלומים: במקרה זה העסקה מתבצעת ישירות מול בית העסק, ולא מול חברת האשראי. בהסכם זה, בתמורה לכך שהקונה אינו משלם את מלא הסכום ברגע הקנייה אלא פורס אותו לתשלומים, הוא מתחייב לשלם לבעל העסק כל חודש סכום שנקבע, עד שבסוף ישלם לו את כל דמי הקנייה בתוספת סכום מסוים.
באופן עסקה זו, אמנם אין איסור דאורייתא, שכן כפי שכותבת הגמרא במסכת בבא מציעא (סה ע''א - ע''ב) איסור ריבית מדאורייתא קיים רק כאשר מלווים בריבית, ולא כאשר משלמים ריבית על דחיית תשלום. אולם, יש בכך איסור דרבנן, וכיוון שעסקה זו מתבצעת מול כמעט כל בית עסק קטן או גדול, לרבים מהם אין היתר עסקה, כך שבעסקאות מעין אלו יש בעיה הלכתית.
הוזלה לא מפורשת
כיצד בכל זאת ניתן לעשות עסקה בתשלומים? הגמרא במסכת בבא מציעא (סה ע''א) מביאה דברי רב נחמן שפסק שבמקרה בו בעל העסק אינו מציין שתי אפשרויות קנייה (המיידית והזולה או המאוחרת והיקרה), אלא רק שואל את הקונה כיצד רוצה לשלם, מותר לקונה לבחור באפשרות הרחוקה למרות שמסתמא ישלם על כך יותר. נחלקו הראשונים האם דברי רב נחמן נפסקו להלכה:
א. הרי''ף (לו ע''ב בדה''ר) והרמב''ם (מלוה ולווה ח, א) נקטו שאין הלכה כדעת רב נחמן, למרות שהגמרא לא מקשה על שיטתו. דעתם מבוססת על כך שהגמרא לאחר מכן מפרטת מספר אמוראים שהלכה כמותם בהלכות ריבית (כגון רבי אלעזר שאפשר להוציא בבית דין ריבית האסורה מדאורייתא), ולא מציינת שהלכה כרב נחמן, משמע שאין הלכה כמותו. ובלשון הרמב''ם:
"אסור להרבות על המכר, כיצד המוכר לחבירו קרקע או מטלטלין ואמר לו אם מעכשיו תיתן לי הדמים, הרי הן שלך במאה, ואם עד זמן פלוני הרי הם שלך בעשרים ומאה, הרי זה אבק ריבית... וכן אם מכר לו מטלטלין עד זמן פלוני במאה והיו שוין בשוק למי שקונה במעותיו מיד תשעים הרי זה אסור".
ב. התוספות (סה ע''ב ד''ה והלכתא) חלקו ופסקו כרב נחמן. להבנתם, כאשר הגמרא לא מציינת את דברי רב נחמן ברשימת ההלכות, אין כוונתה לומר שאין הלכה כמותו, אלא שאין הלכה כרב פפא, שנקט שבמקרה בו המוכר עשיר, מותר להציג במפורש את שתי אפשרויות התשלום. ראייה הביאו מהגמרא (סח ע''ב) הכותבת בהמשך ש'אין הלכה כפפונאי', משמע שדווקא כרב פפא אין הלכה.
עם זאת, התוספות (סג ע''ב, ד''ה ואמר), בעקבות מימרא נוספת של רב נחמן, סייגו את ההיתר ונקטו, שגם כאשר הותרה אפשרות זו, היא הותרה כאשר לא יודעים מה המחיר של החפץ, או שהדחייה בתשלום לא גורמת להקפצת המחיר באופן שלא הולם את מחיר החפץ בדרך כלל. אך אם יש עלייה דרמטית במחיר, כיוון שברור שמחמת הדחייה היא נגרמת, יש בה איסור.
משום כך, למרות שלהלכה בעקבות מנהג העולם והעובדה שאיסור ריבית זה מדרבנן, חרג השולחן ערוך (יו''ד קעג, א) ממנהגו לפסוק כרי''ף והרמב''ם, והקל כדעת התוספות, שמותר לעשות עסקה בתשלומים אם לא מפרשים את אופני העסק, בפועל, ברוב מוחלט של החניות היתר זה לא מועיל, כיוון שלרוב שתי אפשרויות התשלום, המוקדמת הזולה או המאוחרת היקרה, מוצגות במפורש לקונה, והקונה לא בוחר באופן 'מקרי' בתשלום הרחוק, וכאמור במקרה זה גם התוספות סברו שיש בכך איסור.
תשלום מסיבות אחרות
סברא נוספת להקל בעניין זה, שבפשטות גם היא אינה רלוונטית בזמן הזה, היא סברת הבית אפרים (יו''ד סי' מא):
הוא דן במקרה בו סוחר קנה מחברו סחורה, ורוצה לשלם למוכר תמורתה מחיר גבוה יותר, בתנאי שהתשלום לא יתבצע כאן עכשיו, אלא מאוחר יותר ובמיקום אחר. לכאורה, דחיית התשלום תמורת פרעונו במועד מאוחר יותר בסכום רב יותר אסורה, ויש בה איסור ריבית מדרבנן, אלא שלמעשה, פסק הבית אפרים שאין בכך איסור ריבית. ונימק, שאיסור ריבית מדרבנן, אינו אסור במהותו כמו איסור ריבית בדרך הלוואה שאסורה מהתורה, אלא האיסור הוא רק מחמת שנראה שיש בכך איסור ריבית.
משום כך, כיוון שבמקרה זה ניתן לתלות את העלייה בתשלום לאחר זמן, כתוצאה מכך שלמוכר יותר מסובך ויקר להגיע למקום אחר לקבל את כספו, גם אם בפועל אין הדבר כך, כיוון שניתן לתלות בכך את עליית המחיר, אין זה נראה כריבית, והדבר מותר. סברא זו דומה להיתר התוספות שראינו, שכאשר לא מוצעים שני אופני התשלום, מותר לקונה לבחור באפשרות המאוחרת יותר למרות שהיא יקרה יותר, כיוון שהאופציה לריבית אינה מוצעת בפירוש, ולא ניכר שמחמת כך יש עלייה במחיר. ובלשונו:
"וכל זה אם הוא מתחייב לשלם באותו מקום, אבל אם מתחייב לשלם לו ביריד פלוני שבמקום אחר, נראה דבכהאי גוונא אם לוקח סחורה מחבירו לשלם לו במקום אחר אפילו פלפל ושעוה ששומתו ידוע... לית לן בה, שעיקר הטעם שהריבית ניכר שהוא אגר נטר, ובזה פשיטא שאין הרבית ניכר כלל, דהא יש לומר דאוספי קא מוסיף ליה בההיא הנאה שזה מקבל עליו לקבל מעותיו חוץ למקומו, שהיה צריך זה להביאו לביתו ויש בזה טורח והוצאה ואחריות הדרך".
אמנם, בדומה להיתר התוספות, בפועל בזמן הזה אפשרות זו לא רלוונטית. כידוע, בזמן הזה, התשלום אינו מתבצע בהעברת כסף פיזי מהקונה למוכר, ולכן בין אם המוכר יקבל תשלום מוזל עכשיו, או יקבל תשלום מוגדל אחר כך, המאמץ הנדרש ממנו הוא מאמץ שווה - העברת כרטיס האשראי בזמן הקנייה, ורק העברת התשלום על ידי הבנק ישירות לחשבונו תתבצע בזמן אחר.
הוזלת המחיר
אפשרות נוספת שהציעו האחרונים להתיר עסקאות מעין אלו, היא בדרך של הוזלה:
א. המחנה אפרים (ריבית, סי' לא) והחכמת אדם (קלט, ה) סברו, שאם המחיר הגבוה בתשלומים הוא 'המחיר האמיתי' של החפץ, אך אם משלמים מיד במקום מקבלים הנחה, בכך אין איסור ריבית מדרבנן. ראייה לדבריו הביא המחנה אפרים מהרמב''ם (מלוה ולוה ח, ב) שכתב: ''הלוקח מחבירו חפץ בשווהו על מנת שיתן לו מכאן ועד י"ב חדש, הרי זה רשאי לומר לו תן לי מיד בפחות''.
טעם ההיתר, שתמצית איסור ריבית מדרבנן הוא 'שכר המתנת מעות', כלומר בזכות כך שהמלווה נותן זמן ללווה לדחות את מועד הפירעון, הוא משלם לו כסף נוסף. אם המחיר המיידי הוא המקורי והמאוחר תוספת, אז בעקבות דחיית הפירעון מקבל המוכר כסף נוסף. אך אם המחיר המאוחר הוא המקורי והעכשווי מוזל, אין בדחיית התשלום הוספת כסף נוסף. ובלשון החכמת אדם:
"ונראה לי דהוא הדין אם המקח בכל החנויות בי"ב זהובים, והמוכר הזה צריך למעות ואומר אם תרצה ליתן לי במזומן אמכור לך בי' זהובים, ואם לאו איני מוכר אלא כפי השער בכל החנויות בי"ב זהובים, אף על גב שמפרש מותר, שזה רוצה לזלזל בשביל המעות".
ב. שולחן ערוך הרב (ריבית יח), המשנה למלך (מלוה ולווה ח, ב) ובספר תפארת למשה (מובא בפת''ש יו''ד קעג, ה) חלקו וסברו, שגם במקרה זה עוברים על איסור ריבית מדרבנן. לטענתם, כיוון שסוף כל סוף נראה שבעקבות התשלום המאוחר הקונה משלם יותר, אין משמעות להגדרת התשלום המאוחר כתשלום האמיתי של החפץ, ויש בכך איסור ריבית מדרבנן.
את הראייה מהרמב''ם דחו, שכוונתו למקרה בו הסכימו המוכר והקונה על קניית החפץ בי''ב זהובים ושהתשלום יתבצע תוך שנה, ורק לאחר המכירה הציע המוכר לקונה להוזיל את המחיר אם ישלם לו מיד. במקרה מעין זה, בו המוכר לא הציב בתחילה בפני הקונה שתי אופציות שאחת מוזלת, אלא רק לאחר שנקנה החפץ ונקבע מחירו, ברור שההצעה לשלם מוקדם היא הוזלה.
אופן העסקאות בזמן הזה
היתר נוסף כתב הרב אשר וייס (רכישות בתשלומים), המבוסס על העיקרון שראינו לעיל בדברי הבית אפרים (שאיסור הריבית במקרה זה הוא מדרבנן, וכאשר לא ניכרת הריבית אין בכך איסור), ועל ההבדל באופן התשלום בין ימים עברו לבין הזמן הזה:
בעבר, כיוון שלא הייתה מערכת בנקים ומחשבים המאפשרים לגבות תשלום לאחר זמן רב, גם כאשר הקונה היה נוכח במקומו של המוכר (ובוודאי כשלא גר איתו באותו המקום), ברוב העסקאות היה הקונה משלם במקום. מחמת כך נקודת ההנחה הייתה, שצריך לשלם בשעת העסקה, ואם המוכר היה מסכים לדחות את התשלום תמורת דחיית הפירעון, מדובר היה בריבית, זמן תמורת כסף.
בזמן הזה לעומת זאת, רוב העסקאות בשוק מתבצעות באמצעות קנייה באשראי, בפריסה לטווח ארוך ובתשלום גדול יותר מתשלום מידי. מחמת כך, כאשר מוצעת אפשרות לשלם לאחר זמן, המוכר לא 'עושה טובה' לקונה בכך שהוא דוחה את התשלום, אלא כי כך דרך המסחר. לכן כאשר הקונה בוחר לשלם רק לאחר זמן תמורת הוספה בתשלום, אין זה נתפס כשכר שהקונה מוסיף תמורת זמן הפירעון שנותן לו המוכר, אלא כי כך דרך המסחר, וממילא אין בכך מראית עין של איסור ריבית.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
שבת שלום! מצאת טעות? רוצה לקבל כל שבוע את הדף? מוזמן במייל: tora2338@gmail.com או בערוץ הוואטסאפ 'הלכה בפרשה'.
[1] הפוסקים הציעו אפשרות נוספת לפתור בעיית הריבית במקרה זה: לשום את ההלוואה בדמים. דהיינו שאם אישה לוותה מחברתה כמות קמח, שישומו את שווי הקמח, וכאשר יגיע זמן הפירעון תחזיר לחברתה את סכום הכסף (או קמח במחיר זה). אולם כפי שראינו בעבר (בהר בחוקותי שנה ה'), בזמן הזה ההסתכלות על כסף היא ככח קנייה, ולא כשווי יציב, וממילא פתרון זה לא יועיל במקרה של תנודות במחיר.
0 תגובות