מוצאי ראש השנה. השנה החדשה זה עתה פרסה כנפיה, והותירה אותי אפוף רגשות ותובנות. אשתף אתכם בארבעה רגעים שנגעו בי עמוקות, רגעים שהכינו אותי לקראת שבת שובה ויום הכיפורים, והזכירו לי כמה עוד יש ללמוד, וכמה שביבי אמונה אפשר למצוא בכל אדם, בכל פינה.
על המדרגות הרחבות של בית הכנסת הגדול, בערב ראש השנה, נתקלתי באב ובנו. "שנה טובה", איחלתי להם במאור פנים. "באיזו שעה תוקעים בשופר הערב?", שאל האב. הסברתי שהתקיעה מתקיימת רק ביום, מחר בבוקר. ברגע הזה ממש, ראיתי את הבעת פניו של הילד הקטן משתנה. "אם זה מחר", אמר האבא, "יש לנו תוכניות אחרות". ואז, זה קרה: דמעות נקוו בעיניו של הילד. דמעות שקטות של אכזבה וכמיהה. ליבי נכמר. הלוואי והיינו כולנו זוכים להשתוקקות כה טהורה לשמוע את קול השופר! במחשבתי ראיתי את רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, סניגורן של ישראל: איזו סנגוריה גדולה היה מוצא בסיטואציה הזו...
בהמשך, אחרי הדרשה, יצאתי החוצה ופגשתי בחור צעיר, עיניו מבולבלות ומרוחקות. הצעתי לו מחזור תפילה, אך הוא השיב לי בכנות נוקבת: "לא באתי להתפלל. באתי לשאול את אלוקים למה שלושה חברים הכי צדיקים שלי נהרגו לידי". לרגע, נעתקה נשמתי. חיבקתי אותו בחוזקה, ובלב אמרתי לעצמי: הלוואי שהיה לי כל כך פשוט לנהל שיח ישיר, אמיתי וחסר פילטרים עם הקב"ה. הרי כל התפילות נועדו רק למטרה הזו: לפנות לבורא עולם בלב נשבר ונשמה חשופה. הבחור הצעיר, שאפילו את שמו לא שמעתי, לימד אותי שיעור בתפילה ששום ספר מוסר לא יכול ללמד.
בערבו של היום הראשון, ירדנו למנהג התשליך באגם ב"גן המייסדים – יד לבנים". מאות יהודים מכל גווני הקשת התכנסו יחד. בסיום המעמד, פגשתי משפחה מהקהילה שהציעה לי כוס בירה קרה ומרעננת ממבשלת "אלכסנדר" שבעמק חפר. "לכבוד מה?", שאלתי. האישה ענתה בפשטות ובשמחת אמת: "עכשיו, כשהשתחררנו מכל העוונות ומהמשא הכבד – אין דבר מתאים יותר מאשר לגימה של שמחה על דף חדש וריק". היא הרימה את הכוס ואמרה "לחיים!". כמה סנגוריה היה מוצא הברדיצ'ובר בשמחה הפשוטה והכנה הזו על ההתנתקות מהעבירות! היה זה רגע שנגע בי בנשמה.
יממה לאחר מכן, הגיעה ההפטרה של היום השני, על רחל המבכה על בניה. הקריאה החזירה אותי בבת אחת שנה ושבוע אחורנית, לאותו מקום, בבית הכנסת הגדול במסגרת האירוע של תיכון יש"י "בנות ואמהות למען שחרור החטופים" שם עמדה הגב' מירב ברגר, אמא של החטופה אגם, וזעקה את אותם הפסוקים ממש שאני קראתי בהפטרה. האנרגיה, זקיפות הקומה ותחושת השליחות של אמא שבורת לב שמאמינה בכל ליבה שהבת תחזור הביתה, היו בלתי נתפסות. כבר אז גיליתי בבושה כמה דרך אני צריך לעשות כדי להגיע לאמונה הפשוטה והחזקה הזו. במהלך השנה, עם השחרור שהגיע, כולם התחברו לכוח המילים שנאמרו שם בביטחון מוחלט: "אגם עוד תחזור!"
כאשר קראתי שוב את המילים של ההפטרה: "כֹּ֣ה אָמְרָה ה' מִנְעִ֤י קוֹלֵךְ֙ מִבֶּ֔כִי וְעֵינַ֖יִךְ מִדִּמְעָ֑ה כִּי֩ יֵ֨שׁ שָׂכָ֤ר לִפְעֻלָּתֵךְ֙ נְאֻֽם־ה' וְשָׁ֖בוּ מֵאֶ֥רֶץ אוֹיֵֽב. וְיֵֽשׁ־תִּקְוָ֥ה לְאַֽחֲרִיתֵ֖ךְ נְאֻֽם־ה' וְשָׁ֥בוּ בָנִ֖ים לִגְבוּלָֽם", ניסיתי לגעת בהן, להיזכר בכוח המופלא של האמונה. התפללתי וקיוויתי שאזכה לקחת כוח ממאגר העוצמות, מהאמונה האיתנה של אמא שפועלת למען ביתה.
עם התובנות העמוקות האלו – על כמיהת הילד, על תפילת הכאב של הצעיר, על שמחת ההתחדשות ועל כוחה הבלתי מעורער של האמונה – אני נכנס לשבת שובה וליום הכיפורים. אני שמח על הזכות ללמוד מכל אדם, ומאמין בכוחה המופלא של האחדות – יחד שבטי ישראל.
בתפילה שנזכה כולנו לגמר חתימה טובה ולשנה של למידה, אמונה ואהבת ישראל.
0 תגובות