מחאות השבת בירושלים
המחאות הראשונות שהסעירו את המדינה הצעירה היו המאבקים על שמירת השבת בפרהסיה בבירת ישראל - ירושלים. המאבקים כללו פעולות מחאה יזומות על ידי פלגים שונים של היהדות החרדית בירושלים כנגד תופעות שונות של חילול שבת, כגון תנועת כלי רכב, פעילויות תרבות, בידור ונופש, פתיחת מרכזי קניות ועוד.
מאבקי השבת בירושלים מלווים את ההיסטוריה של יחסי האוכלוסייה הדתית והחילונית בירושלים, כבר משנות ה-20 וה-30, עוד בטרם קום המדינה. הפגנות השבת הראשונות התקיימו נגד תופעת משחקי הכדורגל שנערכו בשבתות בירושלים, סמוך לשכונות מאה שערים ובית ישראל ואשר משכו אליהם אלפי צופים. הפגנות אלה פוזרו בידי משטרת המנדט.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
כך למשל המאבק על רחוב בר-אילן המחבר את אזור הכניסה העיר לשכונות הצפוניות של ירושלים והר הצופים. מסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים החלו מחאות שקטות לסגירתו של הכביש בשבתות.
בשנת 1994, עם מינויו של אהוד אולמרט לראשות העיר ירושלים, דרשו החרדים במועצת העיר לסגור את הרחוב בשל קדושת השבת, ומנגד, נציגים של ציבור חילוני ראו בכך כפייה דתית ודרשו להשאירו פתוח. בכביש התקיימו הפגנות וחסימת הכביש. הפגנות אלו עמדו בראש מהדורות החדשות, והוציאו לרחובות אלפי אנשים משני המחנות.
כמו גם המאבק על כביש רמות במהלך שנות ה-80 שנודע בכינוי 'כביש המריבה', בשל הפגנות של חרדים שאירעו במקום כנגד נסיעה בכביש בשבתות, משום שהוא עובר בסמוך לשכונות החרדיות סנהדריה ועזרת תורה. מאידך, חילונים התנגדו לכך, כיוון שבאותה עת היה הכביש הקשר היחיד בין שכונת רמות לבין מרכז ירושלים.
המחאות נגד קולנוע היכל בפתח תקווה
המחאה נגד קולנוע היכל התרחשה בפתח תקווה בשנת ה'תשמ"ד, כאשר ראש העירייה דאז דב תבורי החליט לאפשר הקרנת סרטים ב"קולנוע היכל" בליל שבת, בעוד ששומרי השבת, דתיים לאומיים וחרדים, התנגדו לכך.
הרבנים הראשיים של פתח תקווה דאז, הרב ברוך שמעון סלומון זצ"ל והרב משה מלכה זצ"ל, הובילו אלפים בהפגנה נגד חילול השבת. עשרות אלפי מפגינים הגיעו להפגנה בליל שבת, אך ההפגנה לא הועילה ובית הקולנוע המשיך בהקרנת סרטים גם בשבתות הבאות, ושומרי השבת מצידם המשיכו את ההפגנות.
ההפגנות הפכו לדבר שבשגרה, עד שערב שבת אחד במהלך הפגנה נעצר הרב הראשי דאז הגרב"ש סלומון, מעצר שזעזע את העולם היהודי. בעקבות האירוע איימה אגודת ישראל לפרוש מהקואליציה וחבר כנסת מוטה גור הזהיר מפני נפילת הממשלה בעקבות פולמוס השבת, ושר המשטרה הורה לשחררו מיד.
במשך שלוש שנים, אלפים הגיעו להפגין בערבי שבת, כולל תושבי בני ברק שהיו מגיעים ברגל לאחר סעודת ליל שבת. בסוף שנת ה'תשמ"ו הואשמו הרב חיים ואלקין והרב ברוך סלומון בהתקהלות בלתי חוקית, וקיבלו עונש מאסר על תנאי. הגורמים מסביב שנטלו חלק במאבק הממושך החלו מתעייפים, השוטרים כבר לא רצו להגיע בערבי שבת לפקח על הפגנות ואיימו בהתפטרותם, גם מספר המפגינים החל לרדת. לבסוף, ההפגנות פסקו לחלוטין.
למקרה ששאלתם, קולנוע היכל שהפך לסמל החילוניות המנתץ את קדושת השבת, הפך לאפר ופיח בשריפה שפרצה במקום בראש השנה ה'תשע"ד והמקום כולו עלה בעשן.
המחאות נגד חילולי הקברים
אחד הנושאים שהסעירו - ועדיין מסעירים את יראי השם אלו חילולי הקברים הנפוצים בעת חפירות לבניית פרויקטים של דיור. מאז השנים הראשונות להקמת מדינת ישראל החלו ארכאולוגים ישראלים לחפור במקומות רבים במדינה. חלק מאתרי החפירות היו בתי קברות עתיקים ידועים, וחלקם היו אתרים מסוגים שונים – אך היו בהם גם קברים עתיקים.
אחד הפרשיות המפורסמות היו סביב החפירות בטבריה כאשר הנהלת מלון "גני חמת" בטבריה החליטה להוסיף אגף חדש לבית המלון. בחפירות שנערכו לצורך יציקת היסודות נתגלו עצמות וקברים רבים. במקרה זה לא היה ספק שמדובר בעצמות יהודים, עקב העובדה שמיקומו של בית המלון נשק לבית העלמין העתיק של טבריה. המלון היה בבעלותה של חברת אפריקה ישראל, שהייתה אז חברה בת של בנק לאומי לישראל.
עם היוודע המקרה פרצו הפגנות ומחאות רבות, בטבריה ובריכוזים חרדיים בישראל. הופעלו לחצים רבים על בנק לאומי כדי שיורה ל"אפריקה ישראל" להפסיק את הריסת הקברים, אך ללא הועיל.
תפנית משמעותית התרחשה כאשר החליטו מנהיגים בולטים בציבור החרדי דאז – הסטייפלער, והרב שך ואחרים – לקרוא לחרם צרכני כנגד בנק לאומי. הקריאה הבלתי שגרתית קוימה על ידי הציבור החרדי, שמשך בהמוניו את פיקדונותיו מבנק לאומי והעביר את חשבונותיו לבנקים אחרים.
החרם הכלכלי הביא את הנהלת הבנק להגמיש במידת מה את עמדותיה, והיא הורתה להנהלת המלון למצוא פשרה שתהיה מקובלת על "אתרא קדישא". לאחר משא ומתן שנמשך ללא תוצאות, פורסמה הודעה מטעם הרבנות הראשית לישראל, שבה נאמר ש"אפריקה ישראל" קיבלה על עצמה להפסיק את הריסת הקברים. "אתרא קדישא" לא אישר את נכונות הדברים, ומבחינתו נותרה הפרשה ללא פתרון ראוי.
ההפגנה נגד בית המשפט העליון בשנת ה'תשנ"ט
הפגנת הענק הראשונה של הציבור החרדי, הייתה הפגנת ענק ועצרת תפילה שנערכה על ידי הציבור החרדי נגד בית המשפט העליון בכניסה לירושלים כ"ח בשבט תשנ"ט (ב-14 בפברואר 1999). מבחינת מספר המפגינים הייתה זו אחת ההפגנות הגדולות ביותר שראתה מדינת ישראל בכלל וירושלים בפרט.
ההפגנה נערכה נגד מדיניות בית המשפט העליון בנושאי דת ומדינה אותה יזמו האדמו"ר מגור ולהבחל"ח ח"כ הרב מנחם פרוש ז"ל. לפי הערכות המשטרה השתתפו בהפגנה כ-350 אלף מפגינים. פרשנים אחרים אמדו את מספר המפגינים ברבע מיליון. בקרב הציבור החרדי כונתה ההפגנה "הפגנת החצי מיליון".
בהפגנה השתתפו בין רבע לחצי מיליון איש מהציבור החרדי ביחד עם רבנים ואדמו"רים מנהיגי היהדות החרדית, ובנוסף קבוצה לא קטנה של דתיים לאומיים. העצרת התחילה בתפילת מנחה, וקריאת מזמורי תהילים סליחות, ותפילת אבינו מלכנו מלווה בתקיעת שופרות, ולאחר מכן הוקראו "החלטות העצרת" על ידי מארגן העצרת הרב מנחם פרוש.
משתתפי העצרת הניפו שלטים נגד "הדיקטטורה של הבג"ץ" ו"די להסתה נגד הדת". המשטרה איבטחה את ההפגנה בכוחות מתוגברים, ואף הציבה צלפים על גגות בניין בית המשפט העליון, אולם ההפגנה עברה בשקט, ובסיומה נוצרו מספר מעגלים של ריקודים ספונטניים, ולא נרשמו תקריות אלימות במהלכה.
ההפגנות בפרשת עמנואל בשנת ה'תש"ע
המחאות הנרחבות של הציבור החרדי בפרשת עמנואל החלו בעקבות פסק דין של בג"ץ משנת 2009 שבו התקבלה טענה בדבר הפרדה על בסיס עדתי בין תלמידות מזרחיות לבין תלמידות אשכנזיות בבית הספר היסודי לבנות "בית יעקב" בעמנואל.
בית המשפט הורה לבית הספר למנוע את האפליה לכאורה, אולם הורי התלמידות האשכנזיות, וכן הורי כמה תלמידות מזרחיות שלמדו איתן, נמנעו מלשלוח את בנותיהם לבית הספר כדי שלא ילמדו עם שאר התלמידות. בעקבות כך הוטלו עליהם בהדרגה קנסות ומאסר בפועל.
המאסר עורר את זעמו של הציבור החרדי, שראה בפסיקת בית המשפט התערבות של גורמים זרים בדרכי החינוך הייחודיות להם, וערך עקב כך הפגנות ענק בבני ברק ובירושלים.
עם מתן הוראת המאסר החלה בציבור החרדי התארגנות מהירה לעצרות מחאה המוניות שבהן ילוו את ההורים לכלא, בירושלים ובבני ברק. שתי העצרות נערכו בתיאום עם המשטרה והוצבו בהן פקחים חרדיים לשמירה על הסדר במטרה לייתר התערבות של המשטרה.
בעצרת בבני ברק השתתפו יותר מ-50,000 מפגינים חרדים (לדברי המארגנים כ-150,000), כולם גברים. נאמו בה רבי שמואל הלוי וואזנר והרב אליהו ביטון. לאחריה נפתחה עצרת המחאה בירושלים, בה השתתפו על פי הערכת המשטרה יותר מ-100 אלף איש, ולטענת המארגנים כ-200 אלף איש, בהם תלמידי ישיבה רבים שהשתתפו בהתאם לקריאת מרן הרב אלישיב זצוק"ל להשתתף במערכה.
עצרת המיליון כנגד גזירת הגיוס בשנת ה'תשע"ד
עצרת הענק שזכתה לכינוי 'עצרת המיליון' הייתה עצרת תפילה ומחאה נגד גיוס בני ישיבות שהשתתפו בה מאות אלפי חרדים מכלל המגזרים, בראשות מנהיגי היהדות החרדית בישראל. משתתפי העצרת מחו נגד הצעת חוק שגובשה בועדת שקד, שנועדה לחייב חלק מבחורי הישיבות והאברכים להתגייס לצה"ל ולשירות אזרחי.
העצרת התקיימה בשטח רחב, מאזור הכניסה לירושלים עד לרחוב מלכי ישראל ורחוב ירמיהו, ביום ראשון, ראש חודש אדר ב' תשע"ד (2 במרץ 2014). במקביל התקיימו אירועים דומים בכמה ריכוזי חרדים בעולם.
קדמה לעצרת כינוס של מועצות גדולי התורה של אגודת ישראל ושל דגל התורה ומועצת חכמי התורה של מפלגת ש"ס שהתכנסו בבני ברק והחליטו על קיום עצרת גדולה נגד החוק המתגבש, בשל מה שהוגדר ב'החלטות העצרת' כ"מרידה במלכות שמים, גזירת הגיוס בכפייה לתלמידי הישיבות והכוללים, והכוונה לגזור על עקירת התורה ולהשית על לומדי תורה שתורתם אומנותם עונש פלילי עד כדי השלכתם לבית הכלא".
מאות אלפי המפגינים עמדו לאורך הרחובות שדרות שז"ר (בנייני האומה), יפו, ירמיהו, שרי ישראל ומלכי ישראל, וכן ברחובות הסמוכים באזור. חלק מרחוב יפו הוקצה עבור ציבור הנשים שהשתתף בעצרת. במהלך העצרת חולקו והונפו שלטים עם סיסמאות בזכות לימוד התורה ונגד רדיפת הציבור החרדי. הסלוגן ששימש כסמל העצרת היה "התורה הקדושה תנצח".
>> למגזין המלא - לחצו כאן
בעצרת נאמרו אחד עשר מזמורי תהילים, שעשרה מתוכם הם לפי סדר שסידר השל"ה, וכן תפילת השל"ה, ועוד סליחות ותחנונים. אף על פי שהעצרת חלה בראש חודש, שבו אין אומרים סליחות ותחנונים, פסק הרב שמואל הלוי וואזנר זצ"ל שמותר לומר בה סליחות, עקב "הגזירות הקשות שניחתות על שומרי התורה על ידי השלטון בארץ ישראל". בעצרת נישאה גם תפילת "ועננו בורא עולם", בעקבות הבצורת של חורף ה'תשע"ד.
0 תגובות