מדי שנה בשנה אנו מצוּוים לזכור את מעשה עמלק, ומיד לאחר מכן – למחות את זכרו בפורים. אך מחייה איננה פעולה טכנית. כדי למחות באמת, צריך תחילה להבין: מהו עמלק, מה שורשו, ומה עומד מאחורי הופעתו הראשונה בהיסטוריה שלנו.
את עמלק אנו פוגשים ברגעים הראשונים של עם ישראל כעם. בני ישראל יוצאים ממצרים, מוקפים בניסים גלויים, ענני כבוד, מן ומים, ופחדם נופל על כל העמים מסביב. ואז, בניגוד לכל היגיון, קם עם אחד ומחליט לצאת למלחמה.
השאלה מתבקשת: האם עמלק לא ידע שסיכוייו לניצחון קלושים, אם לא אפסיים? ודאי שידע. ואם כן – מדוע בחר להילחם?
רש"י, בפירושו על הפסוק "אשר קרך בדרך", נותן תשובה חדה ומטלטלת. כל האומות יראו להילחם בישראל, ועמלק בא והתחיל. הוא "הראה מקום לאחרים". רש"י מדמה זאת לאמבטיה רותחת, שאיש אינו מעז להיכנס אליה, עד שקם בן בליעל אחד, קופץ פנימה, נכווה – אבל מקרר אותה לאחרים.
עמלק קפץ לאמבטיה הרותחת כדי לקרר אותה.
האם הקירור הועיל לו? ודאי שלא. הוא יצא מהסיפור עם כוויות קשות, ואולי אף לא יצא כלל. אך אם כך, חוזרת השאלה ביתר שאת: מדוע עשה זאת?
התשובה טמונה במהותו של עמלק. תפקידו, קיומו וכל מטרתו – מילה אחת: להרע. עמלק איננו פועל מתוך שאיפה לניצחון, רווח או הישרדות. הוא פועל מתוך רצון טהור לפגוע. הרע הוא יעד בפני עצמו.
הנביא שמואל מבאר עד כמה עמוק ומקיף הרוע הזה. רגע לפני שהוא הורג את אגג מלך עמלק, הוא אומר לו: "כאשר שכלה נשים חרבך, כך תשכל מנשים אמך". לכאורה, עמלק הרג אנשים – מה הקשר לשכול של נשים? אלא שעמלק אינו מסתפק במעשה ההריגה עצמו. יעדו הוא כל מעגלי הסבל שנוצרים בעקבותיו: הכאב, השכול, הדמעות, הצער המתמשך של האימהות והנשים שנותרו מאחור.
זהו הרוע שאותו אנו מצווים מדי שנה לזכור, לשנוא – ולמחות.
וכיצד מוחים רוע? הדרך הידועה והעמוקה ביותר היא לעשות טוב. "סור מרע ועשה טוב". בפורים אנו עושים זאת דרך מצוות משלוח מנות. גם אם שני אנשים יושבים על הרצפה, שיכורים בפורים, ואחד נותן לשני פיתה עם שימורי טונה, והשני מחזיר לו מיד – יש כאן קיום של משלוח מנות. לא בגלל הערך הקולינרי, אלא בגלל הסמל: נתינה, חיבור, רצון להיטיב עם הזולת.
במקום שבו עמלק בא לקרר, להפריד ולהכאיב – אנו מחממים, מקרבים ומרבים טוב.
שנזכה השנה למחות באמת את זכר עמלק, להשלים את כיסאו ושמו של הקב"ה, ולקבל פני משיח צדקנו במהרה בימינו. אמן.
0 תגובות