בטור הקודם עסקנו בנושא ההתבדלות, והראינו שההתבדלות שהתורה דורשת היא מפני הטומאה ולא מפני החול. מן המציאות עצמה לא מתבדלים. לסוגיית ההתבדלות וההבדלה יש פן חברתי בולט. התורה מצווה עלינו להתבדל מן הגויים. מציאותם טבועה בטומאה ובחוסר הבדלה ולכן אנחנו מתרחקים מהם מלוא המרחק. אמנם מאז ומתמיד היו עושים עסקים עם הגויים ואפילו חברויות של ממש, כמבואר בגמרא. ועדיין, הייתה קבועה מחיצה וירטואלית חד משמעית בין ישראל לעמים, שבאה לידי ביטוי באיסור יין נסך, פת עכו"ם, חלב עכו"ם ועוד. כשם שכהן גדול אינו מתערב עם מרחב הטמאים ולא עם הזונה והחללה, כך היהודי אינו מתערב עם הגוי.
השאלה הגדולה היא כיצד מיישמים את ההתבדלות ביחס ליהודים שאינם שומרים תורה ומצוות. בעבר, הדברים היו פשוטים יותר. היהודים נבדלו מהגויים וחיו בגטאותיהם, ומיהודים אחרים לא היה צורך להתבדל. אולם במציאות שבה רוב העם היהודי עזב את דרך התורה, עלינו לתת את הדעת איך מקיימים את מצוות ההבדלה. החזון אי"ש ועוד מגדולי הפוסקים הכריעו שמחד גיסא יש לקרב את היהודים שאינם שומרים תורה ומצוות בעבותות אהבה, ומאידך, אף על פי שהעובר על מצוות התורה אינו אשם, המעשים עצמם והתרבות עצמה פגומים, וחילול שבת ושאר עבירות אינם פחות מאוסים מצד עצמם.
הבדלה אינה עניין של אשמה או סייג, אלא פשוט הבדלה מהטומאה שיש בעולם, ולכן יש להיבדל מהגוי ומהמומר ומהתינוק שנשבה. ואולם, ההתבדלות מהתינוק שנשבה איננה ברמה הקהילתית כמו בגויים ומומרים. מחלל שבת אמנם נוהג כמו מומר אבל הוא חלק מהעם היהודי. הוא רוצה להיות חלק אנחנו חפצים לקרבו, ואיננו יכולים להרחיקו מקהל ה' ובד בבד לקרבו בעבותות אהבה. בגלל המורכבות הזו הכריעו כל פוסקי ההלכה בדורות האחרונים, כמעט ללא יוצא מן הכלל, כי ההבדלה צריכה להיות ברמת הפרט.
אני כשלעצמי מתבדל מהתוכן התרבותי ומהשיח המושגי של אנשים ששבתם חול וערכיהם הם ערכי האומות. לעומת זאת, ברמה הציבורית קהילתית חלילה לחלק את עם ישראל ולהבדילו לשני ציבורים. חלילה לנו מלהוציא החוצה את היהודים שנולדו לתוך ברירת המחדל של הדור שהיא למרבה הצער החילון. משום כך איננו מנהלים ספרי יוחסין לעצמנו, ולפיכך אנחנו מעורבים במדינה ומנסים להשפיע על צביונה היהודי. ההתבדלות מן התינוקות שנשבו היא אתגר מיוחד עבור היהודי שיצא לחיי המעשה. מחד גיסא הוא אינו מתבדל מן המציאות, אך המציאות עצמה רוויה בתרבות ובערכים זרים. הוא אינו רוצה להרחיק את עמיתו בעבודה אך גם לא להיות מושפע ממנו. כיצד ינהג?
עלינו לבוא כשאנו נושאים בגאון את אמונתנו ואורח חיינו. לא כמטיפים בשער ולא כמחזירים בתשובה, אך גם לא כמי שמסתירים ומצניעים את תרבותנו. שומר המצוות המתבדל יכול לחיות כאופוזיציה וכקואליציה, ונסביר את כוונתנו. תודעה אופוזיציונית היא תודעה שלילית. אני דואג לא לאפשר לאחרים להפריע לי ולערכיי. וגם האופוזיציונר פורש ומתבדל. לעומת זאת, הקואליציה מבדילה ממנה את האחרים. היא המרכז החיובי והיא דוחקת הצידה את אלו שאינם מחזיקים בערכיה. עלינו לחיות אפוא בתודעה קואליציונית, מתוך ביטחון מלא בדרכנו ובזהותנו התורנית. כמי שנושאים עמנו את האמת של התורה אנו צריכים להתהלך בזקיפות קומה. לחיות מתוך תודעה פנימית של קדושה וייחוד. איננו מנוכרים לעמיתנו במשרד, שכן הוא אחינו. אנחנו שותפים באבלו ובשמחתו. אבל אנחנו בוחרים לייחד את עצמנו ולזכור תמיד כי יש לנו תרבות אחרת, קדושה. חשוב במיוחד להיזהר מפני שותפות שמתבססת על ויתור על ממד הקודש, והתארגנות סביב המכנה המשותף הנמוך החילוני. לפעמים, מתוך רצון למנוע מתחים, מורידים כל היבט של רוחניות מהרובד הפומבי, אלא שבמרחב הנייטרלי הזה נשאר מקום רק לחילוניות, ובסוף ההתבדלות נפגעת. דבר כזה אסור שיקרה. קשה לתת עצות פרקטיות, שכן כל מקרה צריך לדון לגופו. אולם ניתן להשיא עצה כללית הקשורה לתודעה.
ונסיים בדברי הרמבּ"ם: "אם דקדק החכם על עצמו, והיה דבורו בנחת עם הבריות, ודעתו מעורבת עמהם, ומקבלם בסבר פנים יפות, ונעלב מהם ואינו עולבם. מכבד להן ואפילו למקילין לו. ונושא ונותן באמונה... והוא שלא יתרחק הרבה (מהם)... עד שימצאו הכל מקלסין אותו, ואוהבים אותו, ומתאוים למעשיו - הרי זה קידש את ה', ועליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר" (יסודי התורה ה, יא).
המאמר נכתב בתוך עלון אחוותא המופץ ברחבי הארץ.
🗞️ לקבלת העלון בקובץ PDF, שלחו הודעה בווצאפ:
0 תגובות