הכל על השולחן - ישראל שילה סמנכ"ל חינוך ותודעה:
פרשת השבוע מלאה בערכים שמובילים אותנו בכל היבטי החיים. מדור זה מיועד לפעילות משפחתית אינטראקטיבית סביב שולחן השבת.
עקבו אחר תחנות הפעילות ופעלו בהתאם.
שאלה לדיון
אתם עובדים קשה מאוד על פטנט פורץ דרך. יום לפני ההשקה, חברת ענק בינלאומית מוציאה לשוק מוצר כמעט זהה לחלוטין, ובחינם. תצליחו לראות את הטוב בתוך הסיטואציה ולהרכיב "משקפיים ורודים" של המציאות?
משקפיים ורודים
המציאות היא חומר גלם ניטרלי; לא העובדות קובעות את גורלנו אלא הפרשנות שאנו מעניקים להן, מתוך אמונה שכל קושי הוא הזמנה לצמיחה. חדש. עכשיו. בחינם.
החיים בפרשה
משה רבנו שולח שנים-עשר אנשים, ראשי בני ישראל, למשימה פשוטה והגיונית: להביא מודיעין קונקרטי. מבקש מהם נתונים יבשים: "וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מָה הִיא... הַשְּׁמֵנָה הִיא אִם רָזָה, הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן". התורה מדגישה שהם הלכו, ראו, וחזרו עם אותם ממצאים בדיוק. כולם ראו את אותן ערים בצורות, את אותם ענקים ואת אותם פירות ענקיים. המציאות האובייקטיבית הייתה זהה לחלוטין עבור כולם.
הפיצוץ הדרמטי קורה ברגע שהם עוברים מהעובדות אל הפרשנות. עשרת המרגלים מביטים בקשיים ומפרשים אותם מתוך חוסר אמונה מוחלט בתהליך. כשהם רואים ערים מבוצרות ואנשי מידות, המסקנה שלהם קטסטרופלית: "לא נוּכַל לַעֲלוֹת... כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ... וַנָּהִי בְעֵינֵינוּ כℵחֲגָבִים". הפסימיות שלהם נובעת מחוסר היכולת לראות מעבר לרגע הנוכחי. בעיניהם, אם המצב עכשיו נראה רע ומאיים, סימן שהמהלך כולו שגוי, שהקב"ה זרק אותם למדבר כדי שימותו, ואין שום סיכוי לשנות את הגזירה. זוהי פסימיות שמנטרלת את הכוח האנושי ואת האמונה בהנהגה האלוקית שהבסיס הוא טוב כפי שהוא. לעומתם, כלב בן יפונה ויהושע בן נון מביטים באותה תמונה בדיוק. הם לא מכחישים את קיומם של הענקים, והם לא אומרים שהחומות הן אשליה. אלא שהם מוסיפים למשוואה את ממד האמונה: "עָלֹה נַעֲלָה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ, כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ... ה' אַתָּנוּ, אַל תִּירָאֻם".
האופטימיות של כלב ויהושע אינה "חיוביות רעילה" או ניתוק מהשטח. הם מבינים היטב שהולך להיות קשה ושיהיו פגמים ואתגרים בדרך. אבל הם תופסים את הקושי כחלק בלתי נפרד מהמסלול. הם מאמינים שהסיפור שנכתב עבורם הוא טוב במהותו, ולכן המכשולים שבדרך אינם תמרור עצור, אלא משקולות שנועדו לאמן אותם לקראת השלב הבא. הפסימי מניח שהמציאות קשוחה מכדי שהוא יוכל לה, האופטימי המאמין יודע שהמציאות מדויקת, ושניתן לו הכוח לפעול בתוכה ולנצח.
לאן ניקח את זה מכאן?
ההבדל בין המרגלים לכלב ויהושע הוא ההבדל שבין מנהיגות שמפרקת מערכות לבין מנהיגות שמצמיחה אותן. אנחנו נתקלים בזה בכל יום בבית שלנו ובעבודה, בפנים ובחוץ. כשמישהו חווה משבר קשה או נכשל במשימה, קל מאוד ליפול לפסימיות של המרגלים: "אני פשוט לא מתאים", "הפרויקט הזה אבוד", "אין מה לעשות". זוהי הסרת אחריות במסווה של ריאליזם. ואופטימיות מאמינה, מסתכת על אותו משבר או על אותו גרף יורד, ולא מתעלמת מהנזק. היא רואה אותו בבירור, אבל אומרת: "המשבר הזה חושף בדיוק את נקודת התורפה שאנחנו צריכים לחזק עכשיו. זה חלק מהמסלול של הצמיחה שלי". כשאנחנו מאמינים שהמהלכים בעולם אינם מקריים ושיש לנו את היכולת לחולל שינוי, אנחנו מפסיקים לפחד מה"ענקים" שבדרך והופכים אותם למנוף לבניין הבא שלנו. מנהיגות של חכמת לב
פעילות מסביב לשולחן
אחד המשתתפים מציג "תקלה" או אירוע מבאס שיכול לקרות בחיים (למשל: "המזגן בבית שובק חיים בצהרי יום שישי חם", או "השף של האירוע מודיע שעה לפני הזמן שהוא חולה ולא מגיע"). המשתתף שיושב משמאלו חייב להמשיך את התסריט בתור ה"במאי האופטימי". הוא חייב לפתוח בדיוק במילים הללו: "וזה מעולה, כי זה בדיוק מה שהיה צריך לקרות כדי ש..." - ועליו להשלים את המשפט עם רעיון יצירתי, מצחיק או עמוק שמראה איך התקלה הזו מובילה לתוצאה טובה בהרבה. המשתתף הבא בתור מציג תקלה חדשה, והגלגל ממשיך סביב השולחן.
תובנה: המרגלים ראו את הקושי ונעצרו, כלב ויהושע ראו את אותו קושי והבינו שזו רק ההתחלה של התיקון. המציאות לא משתנה בגלל מה שקורה בה, היא משתנה בגלל מי שאנחנו בוחרים להיות בתוכה.
המשימה השבועית
תצליחו להרכיב משקפיים ורודים לשבוע? משהו שלא ינתק אתכם מהמציאות אבל יעניק לה פרשנות מאמינה שלכל דבר בחיים יש סיבה וּמְסัבֵּב שבמהות שלו מבקש ונותן לנו את הטוב המוחלט.
המאמר נכתב בתוך עלון אחוותא המופץ ברחבי הארץ.
לקבלת העלון בקובץ PDF, שלחו הודעה בווצאפ:
0 תגובות