מתוך עלון אחוותא מבית 'אחוות תורה':
בסיום מסענו בין הדורות, ראוי לעצור ולהתבונן במבט רחב על מה שראינו. מאתיים שנה של עלייה, התיישבות ובניין, מימי רבי יהודה החסיד ועד ראשית המאה העשרים. מה מלמדת אותנו התמונה הזו?
הקו המנחה שעולה מכל הפרקים הוא רציפות. לא היה דור אחד שבו פסקה העלייה לארץ ישראל. גם בימים הקשים ביותר, כשהדרכים היו מסוכנות והתנאים בארץ קשים מנשוא, המשיכו יהודים לעלות.
בשנת ה'תק"ז עלו חסידים ראשונים לארץ. בשנת ה'תקל"ז הגיעה שיירת רבי מנחם מנדל מוויטבסק לטבריה. בשנת ה'תקס"ט יצאו תלמידי הגר"א מליטא. בשנות ה'תר"ך וה'תר"ל הגיעו עולים מהונגריה, ממרוקו, מתימן, מפרס ומבוכרה. ובשנות ה'תר"ם באו גלי העלייה הראשונה. הרצף לא נפסק מעולם.
והנה דבר שראוי להתבונן בו: כל העליות הללו קדמו לקונגרס הציוני הראשון שהתכנס בשנת ה'תרנ"ז. הרב קלישר פרסם את "דרישת ציון" שלושים וחמש שנה לפני הקונגרס. הרב אלקלעי כתב את "מנחת יהודה" חמישים וארבע שנה לפניו. תלמידי הגר"א החלו לעלות כתשעים שנה קודם לכן. והחסידים הראשונים הגיעו לטבריה מאה ועשרים שנה לפני שהרצל עמד על המרפסת בבזל.
יש שמציגים את היישוב הישן כמתנגד לכל שינוי, כקבוצה של זקנים שישבו בירושלים וחיכו למשיח, אבל התמונה שראינו שונה לחלוטין.
רבי שמואל סלנט, רבה של ירושלים, כתב במפורש על חיזוק "היישוב הישן" ו"היישוב החדש בעבודת שדה וכרם" כאחד. מייסדי פתח תקווה היו אנשי היישוב הישן בירושלים, בני משפחות ותיקות שקיבלו את ברכת רבני העיר ויצאו להקים מושבה חקלאית. יואל משה סלומון, נכדו של תלמיד הגר"א שעלה בשנת ה'תקע"א, הוא שעמד בראש היוזמה.
הרב נפתלי הירץ הלוי, שנשלח מירושלים לכהן כרב יפו, עבד לגשר בין העולמות. הוא סידר את הכשרות ביקבים, טיפל בשאלות השמיטה, ופעל בשקט לטובת המושבות. גם בפולמוס השמיטה, כשהרב סלנט התנגד להיתר בשנת ה'תרמ"ט, הוא הקל בשנת ה'תרנ"ו כשהמצב החמיר. לא הייתה זו התנגדות עיקשת, אלא שיקול דעת תורני ועמל רב לבסס את קדושת הארץ ואת המצוות התלויות בה.
לאורך כל התקופה שסקרנו במסגרת "עולים לציון", קמו רבנים שקראו לפעולה מעשית בארץ ישראל. לא בתור ויתור על האמונה בגאולה, אלא כחלק ממנה.
רבי יהודה ביבאס, שנולד בגיברלטר ולמד בליוורנו, לימד את תלמידו רבי יהודה אלקלעי שהגאולה תבוא על ידי מעשים. "נדים אנו מעיר לעיר לבקש מחייתנו", אמר, "ואין אנו הולכים לארץ ישראל, ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה תמיד".
רבי צבי הירש קלישר, תלמידו של רבי עקיבא איגר, כתב שהגאולה תבוא "מעט מעט", בדרך הטבע. הוא לא ראה בכך סתירה לאמונה, אלא הבנה עמוקה שלה. הרב אליהו גוטמכר, גם הוא תלמיד רבי עקיבא איגר, הצטרף אליו.
ורבי שמואל מוהליבר, תלמיד וולוז'ין, יצא מבית המדרש לפעול בשטח. הוא נסע לפריז לפגוש את הברון רוטשילד, כינס את ועידת קטוביץ, וביקר במושבות. הוא עשה זאת כשומר תורה ומצוות, בגלל אמונתו.
ולא רק הם. רבי נפתלי צבי יהודה ברלין, הנצי"ב, שעמד בראש ישיבת וולוז'ין כארבעים שנה, הצטרף לתנועת חובבי ציון ונבחר לתפקיד "גבאי יועץ" בוועידותיה. ערב יום הכיפורים של שנת ה'תרמ"ח חתם יחד עם הרב מוהליבר על מכתב לחיזוק המושבות פתח תקווה, גדרה ויסוד המעלה. ראש הישיבה הגדולה בליטא ראה בישיבת הארץ מצווה וחובה מעשית.
ורבי יצחק אלחנן ספקטור, רבה של קובנה ומגדולי הפוסקים בדורו, קיבל בהתלהבות את ועידת קטוביץ ותיאר אותה כ"כינוס לצדיקים שכמותם נאה להם ולעולם". כשאושרה תנועת חובבי ציון באופן רשמי, כתב בגלוי: "גדולה מאוד מצוות ישוב ארץ ישראל כמו שאמר הרמב"ן... וברוך ה' שהחיינו לזה כי נתעוררה התנועה בכל עמנו להשתדל בעניין הקדוש של ישוב ארץ ישראל".
יש נטייה לראות בקונגרס הציוני נקודת התחלה. אך מי שמכיר את ההיסטוריה יודע שהקונגרס בא אחרי עשרות שנים של פעילות. ועידת קטוביץ התכנסה שלוש עשרה שנה לפני בזל. מקוה ישראל הוקמה עשרים ושבע שנה קודם. פתח תקווה נוסדה תשע עשרה שנה לפני כן.
ויותר מכך: השכונות מחוץ לחומות ירושלים החלו להיבנות שלושים ושש שנה לפני הקונגרס. תלמידי הגר"א החלו לעבד אדמות בצפת ובטבריה כשמונים שנה קודם לכן. והחסידים הגיעו לגליל מאה ועשרים שנה לפני שהמילה "ציונות" נטבעה.
בסיום מסע כזה, נותרות שאלות. לא שאלות שיש להן תשובות פשוטות, אלא שאלות שמזמינות מחשבה:
על מסירות הנפש: הראשונים עזבו קהילות מבוססות, פרנסה בטוחה ובתי מדרש ותיקים, והלכו למקום שומם ומסוכן. מה נתן להם את הכוח? ומה נותן לאדם בכל דור את הכוח לעשות מעשים שנראים בלתי אפשריים?
על התפילה והמעשה: דורות שלמים התפללו "ותחזינה עינינו בשובך לציון". גדולי הדורות שראינו בסדרה זו החליטו שהתפילה אינה סותרת את המעשה, אלא דורשת אותו. מתי תפילה היא במקום פעולה, ומתי אנו שומעים את הקול הקורא לנו לפעול?
על הנסתר: כמה שמות לא נזכרו בפרקים אלה? כמה עולים אלמונים בנו בית והקימו משפחה ולא השאירו אחריהם זכר כתוב? מה מלמד אותנו הדבר על הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו, ועל אלה שאיננו יודעים?
על ימינו: היום, כשארץ ישראל נגישה לכל יהודי שירצה, מה נותר מאותה מסירות נפש של הראשונים? האם יש עדיין משימות שדורשות מאיתנו את אותו הכוח שדרשו מהם?
אנחנו יודעים שהקשר בין עם ישראל לארצו לא התחיל בקונגרס הציוני ולא יסתיים בו. אנחנו יודעים שבכל דור היו יהודים שמסרו את נפשם על ישיבת הארץ, וגם שגדולי הדורות ראו בבניין הארץ מצווה ולא רק אידיאולוגיה.
אבל הכי חשוב: אנחנו יודעים שהסיפור עוד לא נגמר. הפרקים שסיפרנו הם רק חלק מסיפור ארוך יותר, סיפור שהחל באברהם אבינו והולך ונמשך עד ימינו. כל דור מוסיף פרק משלו. השאלה היא מה יהיה הפרק שנכתוב אנחנו.
*
כאן מסתיימת סדרת "עולים לציון". שלושה עשר פרקים שסיפרו על מאתיים שנה של עלייה והתיישבות, של חלומות וקשיים, של רבנים ואנשי מעשה. הקורא מוזמן להמשיך ולחקור, לשאול שאלות, ולגלות בעצמו את עומק הקשר שבין עם ישראל לארצו.
0 תגובות