שניאור רוכברגר מזכ"ל תנועת הנוער החרדי 'אחווה' מבית 'אחוות תורה'
הורים יקרים,
כהורים, לימדנו את ילדינו הלכה, גמרא ויראת שמים - אבל אולי שכחנו ללמד אותם לאהוב את הארץ הזו ואת הנ"ך שלנו. בימים אלה כדאי שנעצור ונשאל את עצמנו איך הגענו לכאן.
בואו ניזכר לרגע. אלפיים שנה עם ישראל מייחל לארץ ישראל. תלמידי הגר"א עלו לארץ מקדושתה. עליית החסידים התרחשה מקדושת הארץ. רבי נחמן והרבי הריי"צ מחב"ד ביקרו בארץ מתוך קדושתה. וכמעט כל יהודי שנמצא כאן - אבותיו, דור אחד, שניים או שלושה לאחור, זכו לנשק את האדמה באחד מנמלי הים או בנמל התעופה. אהבת הארץ מעולם לא הייתה "חילונית" או "דתית-לאומית". היא הייתה חרדית לחלוטין, פשוטה וטבעית כמו נשימה. אז מה קרה לנו? למה לראות ילדים שפשוט אוהבים את הארץ הפך למחזה מוזר? משהו בדרך אבד לנו, וכדאי שנטרח להשיב אותו.
בנעוריי למדתי בניו יורק והתנדבתי ב"קירוב" לישראלים. בחול המועד פסח החלטנו לקחנו קבוצת מקורבים לטיול בהרי המדינה. חברתית היה כיף - אבל לראשונה (בשונה מטיולים בארץ) הרגשתי שהמקום עצמו פשוט "לא שלי". לא חשתי שום שייכות ל"בר מאונטיין" - הר הדוב שבניו יורק. והרגשתי את זה דווקא משום שבארץ התחושה אחרת לגמרי.
קרובי משפחה מבוגרים שלנו עלו ארצה מאמריקה לפני כ-60 שנה: זוג חרדים בני 30, בעלי מקצועות חופשיים, שעלו להתיישב בירושלים מקדושת ארץ ישראל. בחודש הראשון בארץ, כל מה שעשו היה להסתובב עם תנ"ך עם ילדיהם הרכים, בכל רחבי הארץ, ולקרוא את הפסוקים במקומם - להרגיש שכאן נבנה וגובש עם ישראל, שכאן עוצבו הנביאים והכתובים שלנו. זו שייכות אמיתית. וזה בדיוק מה שנדרש מאיתנו להחזיר לעצמנו ולילדינו.
וכאן מגיעה הנקודה הכואבת, וזו אינה נפרדת מאהבת הארץ אלא תאומה שלה: היחס שלנו לתנ"ך. מי שלא מכיר אותו, באמת שלא ברור מהיכן תיוולד אצלו השייכות לעם ולארץ ישראל. הוא זה שמחבר אותנו עם אברהם אבינו, משה רבינו, יהושע בן נון, דניאל, זכריה, חורבן הבית, מרדכי ואסתר, דוד המלך, וכל המורשת שלנו על הזמנים היפים שבה והמורכבים שבה.
בעבר, הכניסה לתורה שבעל פה והעיסוק בגמרא הגיעו רק לאחר שהיו בקיאים בתורה, בנביאים ובכתובים, ומשם המשיכו למשנה, לגמרא, ולהעמיק בראשונים, אחרונים, הלכה, השקפה, חסידות ומוסר. אבל בלי הרכיב הבסיסי הזה, נביאים וכתובים ברצינות, משהו יסודי לא קיים. רואים את זה אפילו בחידון התנ"ך, שנעשה בשנים האחרונות בגרסה מותאמת ומדויקת לציבור החרדי (באופן נפרד ומותאם לחלוטין), ובכל זאת רוב המשתתפים והמשתתפות בו לא חובשים כיפות שחורות. זה בלתי נתפס. כי האמת היא שאנחנו לא מתייחסים לנביאים ולכתובים כמו לתורה. בצחוק רציני אפשר לומר, שמבחינתנו הם במעמד לא ברור האם זו התורה או איזה משהו ששמים על המדף אך לא עוסקים בו.
וזו הנקודה שצריכה להיות ברורה לחלוטין: בעיסוק רציני ומעמיק בתנ"ך, אין שום המרה לדתיות-לאומית ושום ויתור על זהותנו. ההיפך הגמור - זו הארץ שלנו, זה התנ"ך שלנו, וזו התורה שלנו - של החרדים. כמו בהרבה תחומים, גם כאן נדרשת מאיתנו פשוט חזרה אל המקורות, ושנעביר את האהבה הזו הלאה לילדינו - שלמה, גלויה ובלי להתבייש. כי יש דברים שלא ראוי שיקרו, והנה דוגמה: בילדותי גרתי בשכונה שאינה חרדית, והמוכר במכולת היה יהודי תימני (עם "כיפה בכיס") שהקפיד על "שניים מקרא ואחד תרגום" עם ההפטרה. איתנו, אני ואחיי, בני הישיבה היחידים שהוא פגש, הוא היה מנסה לדבר על ההפטרה השבועית ועל הנ"ך, ואנחנו, לבושתנו, לא ידענו מימיננו ומשמאלנו. וזה מצבנו כחברה - קבוצה שלמה של אנשי תורה שעלולים להיתקל במוכר מכולת ו"ליפול" על בקיאות בסיסית בתנ"ך - זה מחזה שאין לו מקום, וזה בדיוק מה שיש בכוחנו, כהורים, לשנות.
בהצלחה!
שניאור
המאמר נכתב בתוך עלון אחוותא המופץ ברחבי הארץ.
לקבלת העלון בקובץ PDF, שלחו הודעה בווצאפ:
0 תגובות