עם סיום 'זמן קיץ', נפתחים שערי הישיבות והכוללים, ואלפי בני ישיבות, אברכים, נשות חיל וצבאות של ילדים רעבים פושטים על כבישי הארץ. מצפון לדרום ולהיפך, אלה ברכב ואלה באוטובוסים, לתור את הארץ לאורכה ולרוחבה.
יצאנו למסע עומק מקיף, מפורט ומעמיק בעקבות מוקדי החובה - השמורה הטבעית של הקיץ החרדי, שבהם ה"בין הזמנים" הוא הזמן לקבל חיים חדשים ומשמעות אחרת. המקומות שבוודאות תפגשו 2 שכנים, 4 בני דודים ו-10 חברים.
1. בית הכנסת איצקוביץ' (בני ברק) | תחנת הרענון הרוחנית
גם כשכולם בדרכים, הלב הבני-ברקי לא נח לרגע, ובמרכזו - איצקוביץ'. בית הכנסת שפועל 24/7 הופך בימי בין הזמנים ל"טרמינל" של ממש. מניינים של מנחה וערבית שמתחילים מדי כמה דקות, צעירים ומבוגרים בבגדי טיול לצד מתפללים בלבוש חול, ושיחות ערות בפרוזדור על מסלולי הטיולים והסעות הצפון.
מראות הניגוד חוגגים פה 24 שעות ביממה. בחלל אחד, לצד אברך בלבוש שבת מלא שנכנס ל"קביעות" של תפילת ערבית בחדר הפנימי, עומד בחור ישיבה עם כובע קנייטש שקופל ונדחס לתיק צד, סנדלים עם גרביים, ותרמיל 80 ליטר שמתפזר לכל עבר.
במקביל, הרחבה של איצקוביץ' הופכת בימים אלו למרכז סחר במידע: איפה יש עומס בקווי הלילה, איזה מסלול בנחל עמוד יבש לחלוטין, ומה אורך התור ב'טרם'.
2. הכותל המערבי (ירושלים) | מפגש השבטים של 2:00 לפנות בוקר
אין טיול חרדי שמתחיל, נגמר, או מתנהל בלי עצירת חובה בכותל המערבי. למרות השטיבלאכים המפוזרים ברחבי ירושלים; זכרון משה, מאה שערים ו"אור הצפון" (או בשמו המקומי: "אור הצפוף"), תמיד איכשהו כולם מתנקזים לכותל.
אלא שבשעות הלילה המאוחרות של אב, רחבת הכותל משנה את פניה ונראית כמו כינוס חירום של כל הישיבות בארץ – מ'חברון' ו'פוניבז'' ועד אחרון ה'קיבוצים'. בדרכים לא דרכים ושברי טרמפים, הם מגיעים ליעד הנכסף.
האוויר ההררי והקריר של ירושלים מביא איתו שילוב ייחודי של דבקות רוחנית עמוקה לצד פגישת מחזור ישיבתית סוערת. הרחבה התחתונה מתמלאת באלפי צעירים שמנצלים את השעות הקרות של הלילה להתעלות.
החוויה בכותל מתאפיינת בדיכוטומיה מושלמת: חצי שעה של תפילה בבכי מעומק הלב, אמירת תהילים בדבקות אל מול אבני הבית, שמיד אחריהן מגיעות שעתיים של "מה, אתה בתושייה? מה עם שוואביץ'? עולים דרך השוק?".
3. ציון הרשב"י במירון | הבירה הרוחנית של הקיץ החרדי
אם ירושלים היא הלב, מירון בבין הזמנים היא הבית השני של הציבור החרדי. העלייה לציון התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי בימי בין הזמנים אינה רק נסיעה לקבר צדיק, אלא נקודת יציאה וסיום לטיולים, או תחנת מעבר לפני יום עמוס בנחלי הצפון.
הדרך במעלה ההר נראית כמו מפגש פסגה של עשרות חסידויות, ליטאים ובני עדות המזרח – כולם בלבוש טיולים מאולתר המשלב ציצית זרוקה, כובע מצחייה של קופת חולים כלשהי שידע ימים יפים יותר ומאמץ פיזי ניכר.
עם הגעת ההמונים, מערך חלוקת השתייה והמזון במירון עובד בתפוקה מלאה. תה חם ב-40 מעלות חום, מים קרים במיכלים ענקיים ופרוסות עוגה חמות נשפכים כמים. והאווירה? פרייסלס! בפנים - צפיפות, דבקות, זעקות תפילה ומניינים ללא הפסקה. בחוץ - בחורים יושבים על הטריבונות והאבנים, לומדים דף יומי או מנהלים וויכוחים למדניים סוערים בצל העצים.
4. מתחם 'אלונית' כביש 6 | מפגש הפסגה של הדרכים
תחנת 'אלונית' (או בעגה הישיבתית "אַיְלוֹנִיס") בין מחלף ניצני עוז למחלף עירון בכביש 6 צריכה לקבל מעמד של אוטונומיה עצמאית בימי הקיץ. זהו הלב הפועם של התחבורה החרדית צפונה, והמקום שבו תורת ההסתברות קורסת לחלוטין.
אין סיכוי בעולם שתעצרו באלונית לקפה קטן ולא תפגשו את השכן מהקומה השנייה, את בן הדוד ממודיעין עילית, ואת המלמד של הילד מהחיידר - כולם באותו תור בדיוק.
החניון הופך לסימפוניה בלתי פוסקת של דלתות הזזה של 'טויוטה קורולה' או 'קיה קרניבל' שנפתחות בו-זמנית. מתוך הרכבים נפלטים קרטוני מילקי מעוכים, שמשית מתקפלת, שלושה ילדים שאיבדו את הסנדל השמאלי, ואבא אחד שמנסה להבין איפה הוא שם את המפתחות. בינתיים, בחלק האחורי של התחנה, בחורשת העצים, מתארגן כבדרך אגב המנין הגדול במדינה למנחה-ערבית.
5. חוף שרתון (תל אביב) | המזגן הציבורי של גוש דן
עבור אלו שלא השיגו צימר בצפון, או שהבינו שנסיעה של ארבע שעות בפקקים בשביל חצי שעה של מים מתוקים היא תקלה לוגיסטית, חוף שרתון (החוף הנפרד של תל אביב) הוא נווה מדבר עירוני. הקטן בגודלו אבל מהווה כתובת לאלפים.
החוף פועל לפי שעון ביולוגי מדויק. בשעות הבוקר והצהריים המוקדמות, החוף הוא ממלכה בלעדית של אבות עייפים עם מצופים צבעוניים על הזרועות, הנדרשים לתמרן בין חמישה ילדים שצורחים "אבא, גל!" לבין ארמון חול שמתפרק.
לקראת שעות אחה"כ, החוף מחליף פנים. האבות מפנים את מקומם לזירת כושר ישיבתית תוססת: שחייה נמרצת עד למצוף הרחוק, טורנירים סוערים של מטקות מוזיקליות, ודיונים עמוקים בסוגיות חולין תוך כדי ציפה על הגב.
השומר בחוף שמנסה להסביר במגפון שהזמן של הגברים הסתיים והגיעה השעה לצאת, בזמן שקבוצת רוחצים אחרונים מנסה לסחוט עוד חצי דקה של מים מלוחים כי "רק עכשיו המים נהיו נעימים ממש".
6. חוף שיקמים (כנרת) | העיר של האוהלים והמנגלים
בגזרת ימת הכנרת, חוף שיקמים הנפרד תופס את הבכורה הבלתי מעורערת. בימי בין הזמנים החוף נראה כמו מחנה פליטים אריסטוקרטי ומאורגן להפליא.
עם יריית הפתיחה של בין הזמנים, אלפי ישיבישערים נוהרים לימה המתוקה של טבריה, והאוהלים נפתחים בתוך שנייה (ועוברים ארבע שעות של ניסיונות מורטי עצבים לקפל אותם בחזרה למארז העגול). כל סנטימטר של צל נתפס כבר ביום הראשון. מי שמאחר ייאלץ לנדוד למקומות רחוקים.
האוויר רווי בריח תמידי של פחמים, קבבים, ופרגיות שמוברחים מהבית בצידניות קרח ענקיות. המוזיקה בחוף היא פסיפס חרדי מרהיב: מצד אחד של החוף בוקעים ניגוני חב"ד מרגיעים, מהצד השני מוזיקה מזרחית תוססת ומקפיצה, ובאמצע - מישהו שמנסה להירדם על מתנפח צהוב ענקי באמצע הימה.
הלילה יורד, המנגלים נרגעים, והמדורות נדלקות. זהו הזמן של השיחה הלילית. אין נושא שבעולם שלא נידון שם: מפוליטיקה ארצית ובינלאומית, דרך מחירי הדירות בעפולה ונתיבות, ועד השאלה הנצחית שמפרקת משפחות: "למה, למה לא הבאנו עוד שישיית מים מהבית?".
0 תגובות