באותם הימים הרעים והמרים של שנת תרע"ז, שהגויים קוראים לה שנת שש-עשרה למאה העשרים (1916), כשהייתה ארץ כולה רועדת מקולות של כלי משחית ומלכים מתקוטטים אלו באלו, עמדה עיירה אחת ושמה יאנוב, ואיוואנובה שמה בפי הפקידים, מובלעת בין יערות עבותים לביצות טובעניות של רוסיה הלבנה, באותו חבל ארץ שקורין לו פוליסיה.
עיירה של תורה ועבודה הייתה יאנוב, מקום שבו חסידי קוברין, סלונים וקרלין היו מחיים את נפשם בניגון חם ובדבקות של עניים, ותולים עיניהם ברחמי שמיים.
אלא שבאותן שנים נגזרה גזירה על שלוותה.
שנה אחת קודם לכן, באותו קיץ אכזר של שנת תרע"ה, שקראוהו שרי הצבא "הנסיגה הגדולה", עברו שם גדודיו של הקיסר ניקולאי כשהם נסוגים בבהלה מפני צבאות אשכנז. וכרגיל באותן פורענויות, פתחו הקוזאקים זעמם באחינו בני ישראל: האשימו יהודים ישרים בריגול ובקנוניות שווא, העלו באש בתי עץ מאבות אבותיהם, והגלו רבבות משפחות בחרפת רעב אל פנים רוסיה.
וכשנכנסו גייסות מעצמות המרכז – חיילי גרמניה והאימפריה האוסטרו-הונגרית – וכבשו את העיירה, לא רווח להם לישראל. ימי הקיץ של שנת שש-עשרה הביאו עמהם את סערת המלחמה הגדולה מדרום: אותה מערכה נוראה וקוטלת המונים שפתח בה שר הצבא הרוסי ברוסילוב, אשר שפכה דם כמים ברחבי ווהלין וגליציה. נתקעו הצבאות זה מול זה לאורך נהרות יאסלדה ופריפיאט, וקו החזית נמתח ממש על גב צווארם של אנשי יאנוב. בין אגמי הביצות וחורשות האורן ארבו צלפים לכל עובר ושב, ותותחי הברזל הכבדים נבחו יומם ולילה, מרעידים את האדמה ומטילים חרדת מוות על כל יושבי העיירה.
והנה בא ירח האיתנים, ימי הרחמים והרצון, וסוכות ממשמש ובא.
באותם הימים עבר בסמטה צרה ביאנוב – שקראו לה חיילי הכיבוש "סמטת סֶפְּל" (Seppl Alley) – חייל אחד מאנשי הקיסר האוסטרו-הונגרי. מגפיו היו כבדים מבוץ הביצות, מדיו ספוגים עשן שרפות ונשקו תלוי לו על שכמו. נטל אותו חייל כלי מבעלי מלאכת הצילום – קופסה שחורה שיש בה עין של זכוכית – ועמד לו בקצה הסמטה. ייתכן שביקש לשלוח שלום וברכה לארוסתו שבווינה, וייתכן שסתם נתמלאה עינו תימהון על המראה המוזר שפגש. לחץ על הכפתור, והרגע ההוא קפא לעד.
וכשאתה מביט באותו תצלום ישן, נדמה עליך כאילו שני עולמות, שאינם יכולים לדור במדור אחד, נדחקו לתוך שורת בתים אחת.
ממעל – מראה אשר לא נראה כמותו. שורה שלימה של בתי עץ, וגגותיהם כולם אינם מונחים כדרך שגגות מונחים, אלא הם פתוחים לרווחה אל הרקיע. עמודי עץ עבים ומשקופים מיוחדים תומכים את הרעפים כשהם מורמים באוויר, פוערים פה רחב כלפי שמי מרום.
"קְלַאפְּדַאךְ" קראו לזה יהודי המקום – מלאכת מחשבת של בעלי בתים חרדים. סתיו של ביצות פוליסיה קשה ואכזר הוא, והרוחות מנשבות ומקפיאות את הדם; על כן לא יצאו לסוכות בחצרות המוצפות, אלא ישבו בתוך ביתם המחומם, ובערב החג הניפו בחבלים ובקורות עבותות את תקרת הבית, פרסו סכך כשר תחת כיפת השמיים, וקיימו מצוות סוכה כהלכתה כשהם חוסים תחת צל עננים.
אך כשתוריד עיניך מן הגגות הפתוחים אל מפתן הבית – יחשכו עיניך מאימה.
שם, למטה באדמה, לאורך כל הסמטה כולה, חפורות היו שוחות עמוקות וצרות. גשרוני עץ קטנים, כמה קרשים רעועים שסמכו איש אל אחיו, הונחו מעל החפירות כדי שיוכל אדם להניח כף רגלו מפתח ביתו אל הדרך. אם תביט בהם בלא דעת, תאמר בליבך: ודאי תעלות ניקוז כושלות הן, שמימי הביצה עלו ולא מצאו להם מוצא. אך לא מים עמדו שם, אלא פחד המוות.
הרי קו החזית לחש שם מבין העצים; כדורי צלפים היו מנסרים את הדממה בפתאומיות, ופגזי תותחים שרקו בחוצות כנחשים מעופפים. על כן לא הייתה להם ברירה ליהודים אלא לחפור באדמה, לחצוב בתוך הבוץ שוחות מגן, כדי שבשעה שתפתח הארטילריה את לועה יוכל יהודי להשליך עצמו פנימה, להידבק בעפר כחולד, ולהמתין עד יעבור זעם.
וכלום יש לך אבסורד קיומי ומטלטל מזה?
בא אדם מישראל, מביט אל תורתו וזוכר כי מצוות החג אינה אלא לצאת מדירת קבע ולישב בדירת עראי, לפרק את הביטחון המדומה שבחומות האבן ולחזות בנועם השם תחת סכך רעוע שאין עליו כסות זולת שמיים. על כן הוא עומל, מרים את הגג, תומך אותו בקורות, ומפקיר את ביתו לרוחות השמיים כדי לחסות ב"צל דמהימנותא".
ובאותה נשימה ממש, מאימת כדורי עופרת ששורקים מעל קודקודו ומאימת אימת המלחמה הרוחשת מסביב, הוא חוצב שוחה שחורה באדמה, בורח מפני פגזי בשר ודם, וטומן ראשו ברפש הבוצי שמתחת לקרקע.
למעלה – פתיחות מוחלטת אל האין-סוף וביטול גמור של חומות ההגנה;
ולמטה – התחפרות קודחת במעמקי האדמה מפני אכזריות האדם.
לאחר ימים לקחו פקידי הצבא בווינה את אותו תצלום, הדפיסוהו על גבי גלויה נאה מבית הוצאת "דעת לכל" (Verlag für allgemeines Wissen), והפיצוה ברחבי האימפריה כדי להראות לעמי המערב את נפלאות כיבושיהם במזרח.
יושב לו אדון נכבד בבית קפה מהודר בווינה, אוחז בגלויה בידיים מטופחות, ומביט באותם "בתים מוזרים בעלי גגות עומדים ותעלות בוץ של יהודי המזרח". סבור היה אותו אדון שראה קוריוז מנוף המלחמה.
ולא ידע, ואף לא היה בידו להעלות על דעתו, כי לכד במבטו את כל סוד קיומו של עם עולם: עם שתותחים רועמים על ראשו ורגליו טובלות בשוחות של מוות – ועיניו עודן נשואות אל גגות פתוחים, לבקש מחסה תחת כנפי השכינה מבין חרכי הסכך.
0 תגובות