ליל יום כיפור – רגע לפני הוצאת "ספרי התורה" מההיכל, אווירת 'כל נדרי' מהדהדת בחלל, הזמן קצר והתכונה רבה. ובכל זאת, אני משתדל לפנות כמה רגעים יקרים כדי לפתוח במילים חמות – לעמוד מול הציבור, להסביר בקצרה את המעמד שעומד להתרחש, ולהשתדל שגם אלה שמגיעים אלינו בפעם הראשונה יבינו מה קורה ויחושו בנוח. המפגש הזה הוא נקודת השיא הראשונה של יום הכיפורים ב "בית הכנסת הגדול בחדרה".
מכאן ואילך, תפילות יום הכיפורים אצלנו נעות כמו אקורדיון – מתרחבות ומתכנסות. הגל הבא מגיע בבוקר, לקראת קריאת התורה ותפילת 'יזכור', כשההיכל מתמלא מחדש במתפללים. והשיא השלישי והאדיר מגיע כמובן בתפילת נעילה, כשהמקום מלא מקצה לקצה והמוני אדם עומדים כתף אל כתף, נמשכים עד לרחבה שבחוץ, מאוחדים בשירה וברגש של רגעי סיום היום הקדוש ותקיעת השופר המרטיטה.
בתוך התנועה הזו, מרגש לראות את המסירות של יו"ר הנהלת בית הכנסת, ידידי רוני רימר, שמנסה ללא הרף לדאוג לטלית לכל אורח, למחזור ולמקום ישיבה מכבד. אבל השנה נחשפתי לזווית נוספת, שקטה ומפעימה של חסד, שהלכה איתי הלאה.
אחד המתפללים היקרים – שעד עכשיו אין לו מושג שקלטתי אותו – הגיע מהבית כשהכיסים שלו עמוסים. במה עמוסים? בזוגות נוספים של משקפי קריאה. במהלך התפילה, כשהבחין בשקט במישהו שממצמץ מול המחזור או שכח את המשקפיים בבית, הוא פשוט ניגש אליו בעדינות והושיט לו זוג משקפיים מתאים , במאור פנים.
המחווה הזו מקפלת בתוכה סוד עצום. יום הכיפורים הוא יום של חיבור רוחני עמוק בינך לבין עצמך ובינך לבין קונך. זהו הבסיס. אבל המבחן הרוחני האמיתי לכך הוא לא רק להיזכר בזולת בזמן אמת, אלא לחשוב עליו עוד כשהיית בבית – להכין עבורו מענה מראש, ולארוז עוד זוג משקפיים בכיס רק כדי להיטיב.
•
עם התובנה הזו אני נכנס אל הסוכה.
הקדמונים מבארים כי "חג הסוכות" הוא כנגד מידת החסד והרחמים. הסוכה, שהיא זכר לענני הכבוד שהיו בזכותו של אהרון הכהן – שמידתו אוהב שלום ורודף שלום – נקראת 'סוכת שלום'. היא מבטאת את האחדות, הערבות והשותפות ההדדית של כלל ישראל, וכפי שחז"ל דורשים על הפסוק "כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת" – ראויים כל ישראל ליישב בסוכה אחת.
גם מצוות "ארבעת המינים" מרמזת על האחדות בין כלל חלקי העם, מבעלי תורה ומעשים ועד ל 'ערבה' שאין בה לא טעם ולא ריח, שמכפרים אלו על אלו. גם מצוות "העלייה לרגל" מבטאת את האחדות הזו, עד כדי שדרשו חז"ל על הפסוק שנאמר על ירושלים "כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו" – עיר שנעשית עושה את כל ישראל לחברים, כך שכולם סומכים על כולם ואוכלים איש בבית חברו.
ובכן, חג הסוכות מזמין אותנו להרכיב את אותם "משקפיים של חסד": לצאת מהמבט הצר על צרכינו האישיים, להתבונן סביב, ולשאול – מי זקוק למאור פנים? מי צריך מקום בשולחן? ואיזה מחוות קטנות של תשומת לב אנחנו יכולים להביא איתנו מהבית כדי להאיר לאחר את החג?
כשנשב בצל הסוכה, נזכור כי היא מכוונת אותנו לאכפתיות ולמחשבה על השני עוד לפני שיצאנו לדרך.
שבת שלום וחג סוכות שמח ומאחד!
0 תגובות