ישנם אנשים שההיסטוריה אינה דף בספר עבורם, אלא חצר הבית שבה גדלו. כשאתה יושב מול ר' פנחס הלוי, אתה מבין מהר מאוד שכל ניסיון לתחום את סיפורו למסגרת שגרתית נידון לכישלון מראש.
מצד אחד – נצר מובהק לשושלת רבנים ודיינים מפוארת מתימן, שמתוכה צמחו ענקי רוח ופוסקים; מצד שני – נער מבטיח שחתם שבע שנות שירות בקבע וצעד בבטחה לקראת כנפי הטיס של חיל האוויר הישראלי; ובלב כל אלה – תלמיד מובהק של מרן הגאון רבי חיים קמיל זצ"ל באופקים, איש משימות מיוחדות של עולם התורה, ואחד מנושאי הדגל של שימור מנהגי יהדות תימן המקוריים.
לרגל חג הסוכות, ישבנו עמו לשיחה מרתקת וסוחפת, שחושפת גילויים היסטוריים, זכרונות הוד על גדולי עולם, ורזים עתיקים של מסורת אבות שעוברת מדור לדור.
פרק א': שושלת הדיינים והשבת שהשקיטה את רחוב אוסישקין
שורשיו של ר' פנחס נעוצים עמוק באדמת הקודש של חכמי תימן. "אנחנו מיוחסים תשעה דורות אחורה לרבי ששון הלוי, שעלה מעיראק לתימן", הוא פותח בניגון נוסטלגי. "ממנו התפצלו שלושה ענפים מרכזיים: משפחת יצחק הלוי, משפחת אלשיך, ומשפחת מחפוד".
סבו, שהיה דיין מפורסם בתימן, עלה לארץ ישראל כבר בשנת תרפ"ג (1923), שנים רבות לפני העליות ההמוניות. הגאונות שלו לא נעלמה מעיניו של מרן הראי"ה קוק זצ"ל, שביקש להקים בית דין רבני ראשון בעיר העברית הראשונה, תל אביב, ומינה את הסבא לכהן כאחד משלושת הדיינים בהרכב ההיסטורי. בהמשך עלה לירושלים, התגורר בבתי ראנד וברחוב אוסישקין, ועמד כחומה בצורה מול ניסיונות כור ההיתוך של הממסד ובן-גוריון למחוק את ייחודם של יוצאי תימן.
על כוחה של ההנהגה השקטה של הסבא מספר ר' פנחס אנקדוטה מאלפת: "ברחוב אוסישקין, סמוך לבית הכנסת שלו, פתחו בתחילת שנות השבעים חנות בגדים שהחליטה לפעול בשבת. הגיעו עסקנים וקנאים לסבא וביקשו לארגן הפגנות סוערות. סבא אמר להם: 'תנו לי לחשוב, נראה מה נעשה'. בשבת בבוקר, כשסיים את התפילה, צעד סבא בנחת, נעמד מול פתח החנות, הביט פנימה אל בעל החנות, אמר בחיוך מאיר: 'שבת שלום', והמשיך לדרכו. ללא צעקות, ללא שלטים, ללא אבנים. בשבת השנייה חזר על אותו מעשה בדיוק: נעמד, איחל 'שבת שלום', והלך. ביום ראשון שלאחר מכן הודיע בעל החנות שהיא נסגרת בשבתות – ולעולם לא נפתחה עוד".
אביו של ר' פנחס היה מראשוני התלמידים ממוצא תימני שחבשו את ספסלי ישיבת פוניבז' בבני ברק, כבר במחזור תש"ד המיתולוגי. "לא היה קל אז", משחזר ר' פנחס בחיוך. "הלימוד והשיעורים היו כולם ביידיש. הרב מפוניבז' זצ"ל אמר לסבא: 'הוא יצטרך ללמוד יידיש', וכך היה – אבא למד יידיש על בוריה כדי לקלוט את שיעורי הישיבה! בהמשך, כשבגרו שורות הישיבה, נשלח על ידי הרב מפוניבז' ורבי שלום בער ליפשיץ זצ"ל מ'יד לאחים' להקים את תלמוד התורה הראשון בעיר העולים החדשה דאז – ראש העין".
פרק ב': ענקי הרוח הנעלמים של ירושלים
זיכרונות ילדותו ובחרותו של ר' פנחס שזורים בדמויותיהם של גדולי ירושלים שלא החזיקו מעצמם מאומה, אך תורתם הקיפה עולם ומלואו.
"אנשים לא תופסים מי היה מארי חיים כסאר זצ"ל", הוא אומר בהתרגשות. "הוא התגורר ברחוב הארז בירושלים בצניעות בלתי נתפסת. חיבר את 'שם טוב' על הרמב"ם – 14 כרכים של למדנות עמוקה, ברמה של גדולי הפוסקים! הוא היה שכן של גיסו של ראש ישיבת תפרח, הגאון רבי אביעזר פילץ שליט"א, ובכל פעם שר' אביעזר הגיע לירושלים, הוא היה נכנס לחדרו של מארי חיים וצולל עמו לשעות של מלחמתה של תורה".
דמות מופת נוספת שנחרתה בזיכרונו היא מארי יחיא אלשיך זצ"ל: "בקיאותו הייתה תופעת טבע. בשבת חול המועד פסח, כשהיו קוראים את שיר השירים, המורי היה אומר את הפסוק, הציבור חזר אחריו, ואז מארי יחיא היה אומר את כל התרגום הארמי בעל פה, מילה במילה, שוטף כמו מים נובעים!
פעם אחת הוציאו ספר תורה לקריאה בבית הכנסת 'זיכרון משה', וכיבדו את מארי יחיא לעלות. הבעל קורא קרא, ופתאום מארי יחיא עושה לו 'המממ... המממ...' ועוצר את הקריאה. איש לא הבין מה קרה. מארי יחיא סירב לברך ברכה אחרונה. בדקו את ספר התורה וגילו דבר מדהים: הסופר החליף בין שם הוי"ה לשם אדנ-י! טעות של ארבע אותיות שקשה מנשוא לקלוט בעין רגילה תוך כדי קריאה, אך עיני הבדולח שלו תפסו זאת ברגע".
לצד גאונותו, מספר ר' פנחס על פשטותו חסרת המחיצות של מארי יחיא: "פעם אחת מיהר לסדר חופה בטלביה. עבר שם בחור תימני צעיר על אופנוע ושאל: 'מורי, לאן אתה צריך?'. מארי יחיא ענה: 'לחופה בטלביה'. בלי גינונים ובלי קסדה, עלה על האופנוע מאחור ואמר לו: 'סע!'. זו הייתה תורה עם פשטות אמיתית, נקייה מכל שמץ של גינוני כבוד".
פרק ג': הצומת הגורלי: מקורס טיס לעיר התורה בדרום
סיפור חייו האישי של ר' פנחס נושא בתוכו תפנית דרמטית שהייתה יכולה להיראות כלקוחה מתסריט בדיוני. בצעירותו עבר את המיונים הקפדניים של צה"ל והתקבל למסלול היוקרתי ביותר – קורס טיס (וזומן במקביל לחובלים). הוא חתם על שבע שנות שירות בקבע, כשהעתיד הצבאי כבר נסלל לפניו.
"נותרו לי חודשים ספורים עד למועד הגיוס", הוא משחזר. "אמרתי לעצמי: אם אלך לעבוד כעת, אפסיד את התורה. אסע לכמה חודשים לישיבה באופקים, אטעם קצת טעמה של תורה. הישיבה הייתה קרובה לבסיס חצרים, שם עמדתי להתחיל את הקורס. נהגתי לומר לחבריי: 'עוד מעט אעשה לכם שלום מלמעלה עם המטוס...'".
אלא שלתוכניות של מעלה היו כוונות אחרות לחלוטין. הלימוד בישיבת אופקים, האווירה הטהורה ודמותו של ראש הישיבה שבו את ליבו. כשהגיע מועד הגיוס, הבין ר' פנחס שרגליו נטועות בבית המדרש וכי אין ביכולתו לעזוב את הגמרא.
אלא שהיה מכשול עצום: חתימת הקבע לשבע שנים. "הצבא לא רצה לוותר בשום פנים ואופן", הוא מספר. "מי שנכנס לתמונה היו הגאון רבי יוסף בן פורת שליט"א, יחד עם חבר הכנסת המיתולוגי של 'אגודת ישראל', הרב שלמה לורנץ זצ"ל. הם הפעילו את כל כובד משקלם מול הדרגים הבכירים ביותר בצה"ל, ולמרבה הנס הצליחו להביא לביטול החוזה ולשחרורי המלא. החלפתי את סרבל הטיסה בסטנדר – ולא הבטתי לאחור לרגע".
פרק ד': "למלא את הדלי" – בצל מרן הגר"ח קמיל זצ"ל
השנים באופקים עוצבו תחת השפעתם העמוקה של ראשי הישיבה, הרב יעקב פרידמן והגאון רבי חיים קמיל זכר צדיקים לברכה שדמותם הייתה סמל לעמקות התורה ולפשטות בלתי נתפסת.
"ר' חיים חינך אותנו בכלים של בנייה חיובית ולא של הרס ומלחמות", מספר ר' פנחס. "היה לו משל מפורסם: 'כשאתה רוצה להשפיע, אל תילחם בחושך – תמלא את הדלי במים חיים. תמלא ותמלא עד שהמים יישפכו מאליהם וישקו את סביבתם'.
פעם אחת, מתחת לחלונו של ראש הישיבה בשבת, רחץ אדם את רכבו. ירדו שני אברכים, צעקו עליו ושפכו עליו דלי מים. ר' חיים עמד בחלון ונאנח בכאב: 'לא זו הדרך! זו לא דרכה של תורה!'. הוא האמין אך ורק בקירוב, באהבה ובשפע רוחני פנימי".
מתוך אותה תפיסה הקים ר' פנחס, בעידודו ובהכוונתו של ר' חיים, את ארגון "המתמידים" באופקים. "ראינו ילדים שמסתובבים אחה"צ בחוסר מעש. ר' חיים הורה לי: 'פתח להם מסמידים, תאסוף את הילדים, תביא להם ממתקים ופרסים ותלמד אותם'. גייסנו את ר' נפתלי צבי פרוש ואת ר' אברום דייטש, ופתחנו את המפעל. בית הכנסת היה מפוצץ במאות ילדים שישבו ולמדו תורה ברציפות. זה היה מחזה מרטיט".
על פשטותו של ר' חיים מעיד ר' פנחס: "שולחן השבת שלו בסלון היה פשוט שולחן מחדר האוכל הישן של הישיבה. אני בעצמי עזרתי לסחוב אותו לביתו. ובתוך הפשטות הזו – גאונות אדירה. כל סוגיה בכל הש"ס הייתה מונחת לפניו. פעם התווכחנו על סברה במסכת בבא בתרא, ור' חיים שלף לי בקיאות מדהימה מדברי המרדכי במסכת חולין, בדיוק נמרץ".
ר' פנחס זוכר היטב את ליל פטירתו של הגר"ח זצ"ל, בליל שבת קודש: "הגוף הטהור היה מוטל בחדר, והרבנית ע"ה אמרה לילדים ולתלמידים: 'עכשיו יושבים לסעודת שבת ושרים! מה ר' חיים היה אומר עכשיו? לשיר שירי שבת!'. הפשטות והאמונה היו מזוקקות עד הרגע האחרון".
פרק ה': הלילה הנורא בנחל הבשור
אחד הפרקים המטלטלים ביותר בשיחה מגיע כאשר ר' פנחס משחזר את האסון הנורא שהכה את הקהילה החרדית באופקים – אסון טביעת הנשים בנחל הבשור.
מרת לאה דייטש ע"ה (אשת יבלחט"א ר' אברום) ומרת פרידה קליין ע"ה (אשת יבלחט"א ר' אליעזר), נשות אברכים צדקניות, נסעו ברכב רנו 9 ישן למסור שיעור תורה במושב תלמי אליהו, במזג אוויר סוער וגשום במיוחד. כשחזרו, נסחף רכבן בשיטפון אדיר שעלה על גדותיו בנחל הבשור.
"בשתיים בלילה נכנס אליי לחדר משה גפני והעיר אותי: 'פנחס, קום מהר! קרה אסון, הרכב נסחף בנחל'", מתאר ר' פנחס בקול חנוק. "יצאנו מיד לשטח. נסעתי בטנדר פז'ו עמוק לתוך האזור המוצף. החושך היה סמיך, המים געשו, והיה חשש גדול. כולם כבר החלו לעזוב, בחשש שלא מדובר בהצפה אלא באירוע חטיפה. נשארתי שם יחד עם עוד מעטים.
לפתע הבחנו באדם מקיבוץ אורים שצעק: 'מצאתי! מצאתי!'. עצרתי ג'יפ צבאי שעבר במקום. נכנסנו לתוך המים והבוץ הטובעני, ושם ראינו את המראה המחריד: גופתה של אחת הנשים נסחפה אל גדת הנחל. כיסינו אותה בשמיכה. עצרתי נהג משאית שהיה לו מכשיר קשר וביקשתי שיזעיק את כוחות המשטרה והזיהוי.
באותם רגעים הגיע לשם הבעל, ר' אברום דייטש. הנחנו את המנוחה על מכסה המנוע של הג'יפ כדי להעלותה למפלס העליון. כשסיימתי, אברום נכנס וישב לידי בטנדר. הוא הביט בי, ואני הבטתי בו. הוא הבין מיד את הבשורה המרה. לא אשכח את ההספד קורע הלב של הגאון רבי ראובן קרלנשטיין זצ"ל, שזעק בקול נשבר: 'בא מוות בחלונינו!'. האסון הזה זיעזע את הקהילה כולה, ובעקבותיו החליטו להביא לעיר את הגאון רבי שמשון דוד פינקוס זצ"ל, שהפך לרב הקהילה ורומם אותה מעפר".
פרק ו': מניין התימנים בכותל ורזי האגידה העתיקה
מעבר לזיכרונות ההוד, שמו של ר' פנחס נקשר במפעלות רוחניים מיוחדים סביב מעגל השנה. אחד מהם הוא מניין הסליחות והתפילה המפורסם של בני עדת תימן בכותל המערבי.
"המניין הזה נוסד מיד לאחר מלחמת ששת הימים ביוזמתו של ר' שלמה סיאני ז"ל", מספר ר' פנחס. "הוא ראה בחורים צעירים שנוטשים את המנהגים והנוסח התימני המקורי. מה עשה? בכל ליל שישי באשמורת הבוקר שכר מוניות מכיסו הפרטי, אסף בחורי ישיבות מכל רחבי ירושלים, העלה אותם לכותל ודאג להם לכיבוד עשיר של זלביה חמה ושתייה. הוא רצה שהם יחוו את המתיקות, שיעברו לפני התיבה וישירו את הפיוטים בנוסח אבותיהם.
בנו, ר' אריה סיאני שיבלחט"א, לקח את המפעל הזה והפך אותו למעצמה: כיום מגיעים אלפים מכל קצוות הארץ! קשת וילסון כולה הופכת למרקם מרהיב של קולות, פיוטים ושופרות, עם חזנים מובחרים מכל הקהילות".
אלא שלפני מספר שנים, עמד המניין המפואר בסכנת סגירה של ממש: "גורמים שונים, החליטו להטיל הגבלות קשות. ניסו לאסור את השימוש ברמקולים, להגביל את המקום ולמעשה לחנוק את המניין. פנו לחברי כנסת, פנו לשרים, ושום דבר לא זז. ר' אריה סיאני היה שבור לגמרי.
אמרתי לו: 'תן לי לנסות'. הרמתי טלפון לאחד מעוזרי השר דרעי שהכרתי. הסברתי לו את גודל העוול: מסורת של יובל שנים שעומדת לרדת לטמיון. הוא אמר לי: 'תן לי עשר דקות'. לא חלפו עשר דקות, והוא חוזר אליי: 'פנחס, הכל מסודר! המניין ממשיך בדיוק כפי שהיה, עם הרמקולים, עם הכיבוד, ובלי שום הפרעה'. זה היה קידוש השם מופלא, והמניין ממשיך לפעול במלוא עוזו עד היום".
המיוחד באיגוד הלולב התימני: אלומת ההדסים ורחש ה"כסכוס"
לקראת ימי חג האסיף, מציג ר' פנחס את אחד המראות המרתקים והייחודיים המאפיינים את מניין התפילה בכותל ואת הקהילות המשמרות את המסורת המקורית – אופן נטילת ארבעת המינים:
- אלומה עבותה כגימטריה של "לולב": בעוד שבקהילות רבות נוטלים שלושה הדסים בלבד, במנהג התימני נהוג לקחת אלומה עבותה ומרהיבה של הדסים וערבות. רבים מהמדקדקים נוהגים לאגוד בדיוק ס"ח בדי הדס – כגימטריה של המילה "לולב".
- ללא "קוישלעך" – אגידה בהוצין לפי הרמב"ם: בקרב יוצאי תימן אין משתמשים כלל בנרתיקי נצרים ("קוישלעך") המשמשים כיום ברוב העדות. האגידה נעשית ישירות באמצעות "הוצין" – סיבים ורצועות שנפרסו מעלי הלולב עצמו. מנהג זה מבוסס על פסיקתו הבהירה של הרמב"ם, כדי להבטיח שקשירת המינים תהיה ממין הלולב עצמו, ולמנוע כל חשש של חציצה.
- ההבדל בין "בלדי" ל"שאמי": במנהג ה"בלדי" המקורי, מקפידים שלא להניח טבעות קשירה בחלקו העליון של הלולב. הסיבה לכך מרתקת: מתפללי הבלדי מקפידים שבשעת הנענועים ישמיעו עלי הלולב רחש אופייני, המכונה בלשון חז"ל "כסכוס". לעומת זאת, מתפללי ה"שאמי" נוהגים על פי פסיקת ה'שולחן ערוך' והאר"י הקדוש, קושרים טבעות גם לאורך השדרה, ומסדרים את המינים כפי הקבלה – הדסים מימין וערבות משמאל.
אפילוג: הגחלת שאינה דועכת
השיחה עם ר' פנחס הלוי מותירה רושם עז. בתוך עולם מודרני מנוכר ומהיר, דמותו משמשת גשר חי בין עבר מפואר להווה תוסס. מעטים הם האנשים שיכולים לספר מניסיון אישי על שיעור עמוק של מרן הגר"ח קמיל, לתאר את מראה פניו של מארי חיים כסאר כשהוא כותב את חיבורו על הרמב"ם, לחשוף את הדרמה של ביטול גיוס לקורס טיס, ולהסביר בלהט על סוד קשירת עלי הלולב בהוצין על פי הרמב"ם.
"התורה והמסורת שלנו הן הדבר הכי יקר שיש", מסכם ר' פנחס בחיוך חם. "אדם צריך לדעת מאין הוא בא ולאיזה שורשים הוא מחובר. כשאתה מחזיק את הלולב בחג הסוכות, אתה לא מחזיק רק ארבעה מינים – אתה מחזיק בידיך שרשרת דורות של אלפי שנים, שלא נשברה מעולם".
0 תגובות