היד רעדה, רק לפני רגע קראתי על מחלת ה-ALS איתה מתמודד המדען המבריק סטיבן הוקינג. לא יכולתי לשלוט במחשבות שהחלו להציף את מוחי, "אולי ALS? או אולי פרקינסון" ומיד תמונה של ר' נתן צבי פינקל זצ"ל צפה במוחי.
לאחר רגע התעשתתי והתחלתי לצחוק בקול. מה קרה לי? רק הבוקר קמתי והרגשתי הכי בריאה בעולם. אך לפתע ללא התרעה מוקדמת כוס הקפה שאחזתי נפלה מידי והתנפצה בקול רעש. שוב המחשבות שבו אלי והפעם ביתר שאת.
רצתי למחשב ופתחתי את הערכים בויקפדיה השייכים למחלות ה-ALS והפרקינסון. לאחר קריאה מהירה של כמה דקות החלטתי כי ברור לי שאני לא חולה ב-ALS, "מחלה חשוכת מרפא? לא בשבילי" 'הרגשתי' שאני יותר בקטע של פרקינסון.
וכאילו לאשר את דברי, הרגשתי לפתע, תחושת חוסר ייציבות שחלפה.
אך זה לא נגמר כאן. למחרת בבוקר, קמתי פוקחת את העיניים מביטה לעבר הנוף הפנורמי שנשקף ממיטתי. אך לא. ראיתי רק מסך שחור שכיסה את עיניי. קמתי בחרדה מהמיטה והנה תחושת חוסר היציבות חזרה אלי, הכל הסתחרר סביבי. נפלתי על המיטה כשרק מחשבה אחת מהדהדת במוחי" "אני חולה במחלה חשוכת מרפא - אני הולכת למות, וכנראה שלא בשיבה טובה".
טוב. זו לא הפעם הראשונה שהמחשבה המחרידה הזו מטרידה אותי. אחרי כוס הקפה של הבוקר, כבר הבנתי שלמות זה לא מה שיקרה לי, לפחות לא בדקות הקרובות.
הבעיה היא שאוסף המחלות והתופעות ההזויות, שמצד אחד תוקפות אותי לרגע או שניים ומצד שני לא נראות לעין בלתי מזוינת. מוציאות לי שם של 'משוגעת'. חברותיי מסתכלות עליי במבט משונה כאשר אני מספרת להם על תסמין חדש, ומייד מסיימות את השיחה בטון מרחם "סדרי את הראש והכל יסתדר".
ניסיתי לסדר את הראש, אבל המחשבות הטורדניות הטריפו אותי. בנוסף לחוסר שיווי המשקל מתקופת הפרקינסון, החל להציק לי כאב מוזר בחזה, חשש אמיתי להתקף קרב.
כמובן שלא חסכתי בתפילות, ופניתי לאלוקים בתחינה אמיתית, ותפילת 'רפאנו' הפכה לחלק מרכזי בחיי.
בין תפילה לתפילה, שמעתי ברדיו שיחה של רב האומר, שחלה עלינו חובת ההשתדלות והיא מחייבת אותנו לפנות לרופא כאשר חשים שלא בטוב.
המחשבה על הליכה לקופת החולים הקרובה למקום מגורי, הפילה עלי חרדה. הרופאים שם כבר מכירים אותי, ואלו שלא. הספיק להם מבט קצר בהסטוריה הרפואית שלי בכדי להסתכל עלי במבט מרחם.
מצאתי רופא שחברתי המליצה עליו. "עליו לא חלה האמירה,הטוב שברופאים לגיהנום" היא פסקה. לא ביזבזתי זמן וקבעתי תור לרופא הפופלרי.
לאחר חודש של המתנה, נכנסתי סוף-סוף לחדר הרופא. התיישבתי, וספרתי לרופא כי על פי הערכותי המקצועיות, אני עומדת למות בתוך חודשים ספורים. או לפחות אחלה במחלה חשוכת מרפא.
הרופא הסתכל עלי ברוך, ניכר עליו שאני לא הראשונה שבאה עם סיפורים כגון זה. הרופא בארשת מקצועית לחלוטין שלף סטטוסקופ, תקע מקל ארטיק בגרון, מדד לחץ דם, סינוור עם פנס, דגדג באוזן, דפק עם פטיש על הברכיים, שאל כמה זה שתיים ועוד שתיים ולבסוף התיישב מול המחשב והחל לכתוב.
המדפסת זמזמה וסדרת דפים החלה נפלטת החוצה. "הנה לך" הוא אמר. תעשי את הבדיקות הכתובת כאן ותחזרי אלי.
השבוע שלאחר הביקור אצל הרופא היה רווי בהתרוצצוית בין מכוני רפואה למיניהם, החל מסי. טי. ועד לשיקופי ראות ובידוקים נויורלוגים. בסוף התהליך הייתי מותשת. נמאס לי, זנחתי את כל תוכניותי על ימי מחלה עתידיים וחזרתי כל עוד נפשי בי לרופא.
הוא הביט בתוצאות הבדיקות בכובד ראש ואז הרים את הראש, מבט מחויך היה על פניו. "שושי" הוא אמר ואני נדרכת לשמוע את הדיאגנוזה, חרדה למוצא פיו כמו שלא חרדתי מימי. "תקשיבי" הוא המשיך. אני מבין מה עובר עלייך, את חולה, אבל במחלה שאולי לא חשבת עליה "את היפוכונדרית!".
חוויתי הארה - היפוכונדרית - איך לא חשבתי על זה?
"את צריכה לשקול לקיחת קלונקס" שמעתי אותו אומר. לא נעלבתי, עכשיו הכל הסתדר לי, החרדות התסמינים השגויים.
"ובכלל" אמרתי לעצמי, "אקח קלונקס והיה וישובו אלי התסמינים אדע שהפעם זה אמיתי".
הוקל לי. עברו כמה חודשים, אני מרגישה מצויין וגם... לוקחת קלונקס. על המצבה שלי לא יהיה כתוב "אמרתי לכם"...