"הם חיו איתו כמו שצריך - הם גם ייפרדו ממנו כמו שצריך"
הסלון היה מלא בעשרה ילדים, כולם מתחת לגיל 14, וכולם אמרו תהילים בקול רם בזמן שהצוות הרפואי ניסה להחזיר את אחיהם הקטן לחיים. כשהחייאה הסתיימה ללא הצלחה, האב – שכבר קבר ילד אחד מאותה מחלה בדיוק – לא קרס. הוא קרא לכל ילדיו לחדר הקטן והצפוף, ואמר להם משפט שאייזיק כץ נושא איתו עד היום: "הילד הזה סבל חיים מאוד קשים. האחים שלו חיו איתו כמו שצריך שלוש שנים, ואני רוצה שהם יפרדו ממנו כמו שצריך". ואז, ילד אחרי ילד, בגובה הרצפה, ליד הגופה הקטנה, כל אחד אמר במילים שלו את הפרידה. "אהבתי לשחק איתך". "אני מוותר לך על הדובי". מילים של ילדים, על דבר שילדים לא אמורים לחוות.
זהו רק אחד מעשרות הרגעים שעלו בשיחה כנה ופתוחה במיוחד, שהתקיימה בין אלי גוטהלף לבין אייזיק כץ – אדם שמככב, אם אפשר לקרוא לזה כך, ב-22 שנות התנדבות באיחוד הצלה, ומשמש כיום יו"ר סניף רמות. אבל מעבר לתפקיד, מעבר לכינויים ולתעודות, השיחה נסבה בעיקרה על השאלה שמטרידה כל אדם שעוסק בעשייה למען הזולת: איך נושאים על הגב חוויות כל כך עוצמתיות, ועדיין חוזרים לסעודת שבת כאילו לא קרה דבר?
הילד ששאל את אבא שלו "מה אתה רוצה שאני אהיה"
הריאיון נפתח בסיפור מקורי ומרגש על הילדות של אייזיק. בעוד שרוב הילדים שואלים את ההורים "מה אתה רוצה שאני אקבל", אייזיק הקטן שאל את אביו שאלה הפוכה: "מה אתה רוצה שאני אהיה כשאני אהיה גדול?" התשובה שקיבל – "תהיה בן אדם" – הרגיזה אותו אז, אך כפי שהוא מתאר, התגלגלה איתו לאורך כל החיים והפכה לעוגן הערכי שלו. כשהאב שאל בחזרה מה הילד היה רוצה להיות, התשובה שיצאה מפיו של אייזיק הצעיר הייתה כמעט נבואית: "אני רוצה להיות רבה שמתנדב בהצלה".
אייזיק מדגיש שלא הייתה לו דמות קונקרטית בראש באותו רגע, אך מסתכל אחורה הוא מבין שהמשיכה לתחומי החינוך והרפואה הייתה חלק ממנו מגיל צעיר ביותר. הוא מתאר את עצמו כילד שכל מה שהוא רצה זה לעשות קורס עזרה ראשונה בגיל 14, שנה לפני המינימום הנדרש, ו"ככה הרגשתי שכבשתי את העולם" כשהצליח להסתנן לקורס. מאז, כפי שהוא מספר, התגלגל מקורס לקורס – חופ"ש, נהג אמבולנס, מוקדן, מדריך – ונשאר בתחום הזה במשך עשרות שנים.
לצד עולם החינוך, שבו עבד כמחנך, מדריך, ר"מ, יזם פרויקט החונכים של יד אליעזר ועבד בעיריית ירושלים באגף לחינוך חרדי – שני התחומים הללו, חינוך והצלה, מילאו את חייו של אייזיק במקביל. "כאילו כבר כנראה שאז ידעתי לקשר את שתי המילים", הוא אומר בהומור על אותה תשובה ילדותית שהפכה לחזון חיים.
"אין לך מושג כמה פעמים הוא יצא בלילה"
חלק מרכזי בשיחה הוקדש לעולם שלא רואים – למה שקורה כשהכוננים יוצאים באמצע סעודת שבת, באמצע השינה, בלי שאף אחד שואל לאן הם נעלמו. אייזיק מתאר כיצד מתנדבים רבים נושרים, לא בגלל המקרים הקשים, אלא בגלל "השבת האחרונה, חמש לפנות בוקר", שכאשר אתה יוצא מתוך שינה עמוקה אל הרכב, מגיע לבית של אדם שעבר אירוע לב, ושום דבר בסיטואציה הזו – לא הזריחה, לא השקט, לא הריק – אינו "מגניב" כפי שאולי דימיינו לעצמם בתחילת הדרך.
הוא מצביע על תהליך שבו אנשים מצטרפים להתנדבות מתוך תפיסה שזה יהיה "אקשן", רק כדי לגלות שמדובר בתחום מסודר עם נהלים מחייבים, השתלמויות, ושעות התנדבות. "זה תחום מאוד מאוד מסודר. זה לא תחום של בלאגן. יש נהלים ויש כללים. גם אם מתאים לך וגם לא מתאים לך", הוא מסביר, ומשווה את התהליך לצבא – מערכת שבונה אדם, לטוב ולמורכב יותר.
ואז מגיעה אחת התובנות החדות בשיחה: הפער הבלתי נתפס בין מה שהציבור רואה לבין מה שהמתנדב חווה באמת. אייזיק מתאר כיצד בבית כנסת, כשהביפרים מצפצפים בשבת והכוננים יוצאים בבהלה לרכבים, הציבור עשוי להרגיש "וואי, זה כאילו אקשן" – ואולי גם, מבלי לומר זאת בקול, איזשהו זלזול קל. "אין לך מושג כמה פעמים הבן אדם הזה יצא בלילה. אין לך מושג עזב יצא בשבת, הגיע למקרה – מה קורה שם במקרה, כמה חוויה רגשית". הוא מתאר את החזרה הביתה: הצורך להתקלח, להחליף בגדים, פעמים עם כתמי דם, ובכל זאת – אף אחד לא יודע, ואף אחד לא שואל.
הדיסוננס הזה, כך אייזיק, הוא חלק בלתי נמנע מהחיים של כונן: "אתה באמת באמת כל כך נמצא שם לעזור, ובסיטואציות לפעמים מאוד מאוד מורכבות. ומצד שני, כביכול התדמית שרואים אותך בחוץ זה המתלהב הזה". הוא מודע לכך שלא תמיד הוא יכול לחלוק את מה שעבר עליו – גם מטעמי חיסיון רפואי, וגם מתוך הבנה שהסביבה לא תמיד ערוכה לשמוע. אבל הוא לא מתאר את זה כתחושת מרירות, אלא כחלק מתפקיד שדורש בגרות מיוחדת.
"כל בן אדם נורמלי מגיב באופן נורמלי לאירוע לא נורמלי"
נקודה מרכזית נוספת בשיחה עסקה בשאלה כיצד חוזרים לשגרה אחרי מקרים כל כך עוצמתיים – ובאיזה מחיר. אייזיק, בכובעו כראש סניף, מתאר את האחריות שלו לזהות סימני מצוקה בקרב הכוננים שלו. הוא מדגיש כי תגובות קיצוניות – צעקות, הסתגרות, סערת רגשות – הן "תגובה נורמלית לאירוע לא נורמלי", ושהשאלה האמיתית היא מה קורה אחרי שלושת הימים הראשונים, כאשר תגובות אלו אינן חולפות.
הוא מציין כי באיחוד הצלה קיימת יחידת חוסן שלמה שמטרתה לטפל בכוננים שעברו אירועים חריגים, אך כשנשאל אם הוא עצמו השתמש בשירותיה, התשובה הייתה חד-משמעית: "לא". כשנשאל איך הוא יודע שהוא לא צריך, הוא משיב בכנות מרשימה: "אני יודע להוציא את זה בצורה כזו או אחרת". הוא מתאר כיצד הרגש שלו "נשלף החוצה" בעיתוי מסוים מהשנה – בפורים, בעת שמחה, כשהדברים שהצטברו במהלך השנה פתאום מוצאים את דרכם אל פני השטח, בבכי או בדיבור פתאומי על אירועים שקרו זמן רב לפני כן.
הוא מתייחס גם למושג "טראומה חיובית" – מצב שבו החשיפה התמידית לקשיים, באופן פרדוקסלי, מעמיקה את הרגישות וההערכה לחיים. "אני יכול לשבת בחדר מסוים, או בסיטואציה הולכת ברחוב, אפילו בלי כלום, ולהגיד – הבן אדם הזה יש לו בעיה עכשיו, ממש כזה ספציפי, או חווה עכשיו משהו ספציפי". יכולת הזיהוי הזו, הוא מדגיש, היא תוצר של אלפי מקרים שראה – ובמקביל, היא גם כלי שמאפשר לו לתת לאנשים בדיוק את המילה שהם צריכים בדיוק ברגע הנכון.
"תנצל את החוויה הזאת – עוד שנייה החיים שלך משתנים לגמרי"
הרגע השובר ביותר בשיחה הגיע כשאייזיק תיאר את האירועים שלאחר פיגוע צומת רמות. כראש סניף, חלק מתפקידו – לא רשמי, לא מוגדר על ידי שום גוף, אלא תפקיד שהמתנדבים יצרו לעצמם במשך השנים – היה לאתר את משפחות הנרצחים, להבין היכן הילדים שלהם, ולוודא שהם יישמעו על מה שקרה בצורה מסודרת ולא דרך הרשתות החברתיות.
הוא תיאר רגע אחד שנחרת בזיכרונו מהפיגוע בצומת רמות: ילד שנקרא מכיתתו באמצע היום, ללא שום הסבר, כשבעיניו זה היה רק "משהו מעניין שקורה" – אולי הפתעה, אולי דודה שבאה לאסוף אותו לאיזה אירוע משפחתי. הילד נכנס לבניין שלו בחיוך גדול, ללא מושג שבעוד דקה הוא ייוודע שאביו נרצח. אייזיק, שעמד שם, מתאר את הרגע הזה כ"הרגע האחרון שהוא יכול עוד לאחוז בו לפני שהחיים שלו משתנים לגמרי" – רגע שבו הוא רצה, אך לא יכול היה, לומר לילד: תנצל את החוויה הזאת.
ואז, אחרי שהילדים יצאו מהבית כבר בוכים, אחרי שהבינו את גודל האסון – אייזיק ועוד כונן עצרו, חיפשו ברכב, ומצאו כמה מחזיקי מפתחות פלסטיק זולים של איחוד הצלה. הם נתנו אותם לילדים, אמרו להם כמה הם מיוחדים – ולפתע, הילדים, שלפני כמה דקות שמעו את הבשורה הקשה ביותר בחייהם, התרגשו כאילו "זכו בלוטו". "כמה זה קטן מבחינתנו", אומר אייזיק, "אבל הבאתי לו את החיים בחזרה".
"אם אתה אגואיסט – כדאי לך להיות אלטרואיסט"
לקראת סיום, השיחה התרחבה אל המסר הרחב יותר שמלווה את אייזיק בכל מקרה ומקרה: שהדרך הטובה ביותר להתמודד עם קושי אישי – יום קשה, מצב רוח רע, תקופה מורכבת – היא לפעמים לקחת את הצעד הקשה ביותר, ולפעול דווקא לטובת מישהו אחר. הוא מתאר כיצד פעמים רבות, ביום שבו הוא עצמו לא במצב הטוב ביותר, הוא יוצא למקרה ועוזר למישהו – וברגע אחד, כל מה שהציק לו פשוט מתפוגג.
הוא קושר את זה למשל הכוס שנשברת: כשמשהו רע קורה, הנטייה הטבעית היא "להמשיך לשבור את כל המגש" – להעמיק את הרוע. אבל אדם שמצליח לעצור את האינרציה הזו, ולומר "רגע, מה נכון לעשות עכשיו", פותח בפניו מסלול הפוך – מסלול של נתינה, שמוביל לרצון לתת עוד ועוד.
הראיון מסתיים בהתייחסות לכך שעולם הסיוע, על כל ענפיו, מעניק עזרה ללא הבדל דת, גזע ומין – בין אם זה אדם שמתמוטט בהפגנה בקפלן ובין אם זה אדם שמתמוטט במאה שערים. אייזיק מציין שבסופו של דבר, ככל שאנו נותנים אהבה, המעגל הזה רק מתרחב.
אבל מעבר לכל המסרים היפים על נתינה ואהבת הזולת, נשאר אצל הקורא רגע אחד, פשוט, שמסרב להרפות: ילד אחד, מחזיק מפתחות פלסטיק אחד, וחיוך שלא היה אמור להיות אפשרי. כמה רגעים כאלה, שאנחנו לא רואים, מתרחשים סביבנו בדיוק עכשיו – וכמה מהם תלויים רק בכך שמישהו יעצור, ויחשוב: מה אני יכול לעשות עוד ברגע הזה?
0 תגובות