"מה נראה לכם יותר גרוע? גבר שבוכה כל הזמן, או גבר שלא בכה אף פעם?"
יש שאלות שנכנסות אליך לאט, ויש שאלות שנכנסות אליך כמו דקירה. זו מהסוג השני. היא נשאלת בפתיחת שיחה בין שמעון אפללו, עובד סוציאלי קליני, פסיכותרפיסט ויועץ מקצועי ביחידה למניעת אובדנות במשרד הבריאות, לבין אלי גוטהלף, מגיש הפודקאסט "כיכר FM" בכיכר השבת - ומהשנייה הראשונה ברור שזו לא שיחה שמתכוונת להישאר נעימה ובטוחה. היא מתכוונת לפתוח דבר שרובנו, מסיבות שונות, מעדיפים להשאיר סגור.
מאחורי השאלה הזו עומד מספר שקשה לעמוד לידו באדישות: בישראל מתים כ-500 בני אדם בשנה מהתאבדות, ומתוכם כ-400 הם גברים. גברים מתאבדים בשיעור גבוה כפי ארבעה מנשים. המספרים הללו לא נכתבים כדי להפחיד. הם נכתבים כדי שנפסיק, לרגע, ונשאל את עצמנו: כמה מהגברים שאנחנו אוהבים - אבא, בעל, אח, חבר ללימודים, השכן ממול - נושאים דבר מה שהם פשוט לא יודעים איך לומר?
זו לא כתבה שמבקשת להפחיד אתכם. היא כתבה שמבקשת ללמד אתכם, ובעיקר - להזיז אתכם. כי בסוף השיחה הזו, כמו שגוטהלף אומר, כל מי שהקשיב נהיה אחראי. לא במובן הכבד והמאיים של המילה, אלא במובן הכי אנושי שלה: מישהו שיודע קצת יותר, ולכן יכול לעשות קצת יותר.
הגבר שכולם רוצים להיות, והכאב שאף אחד לא ראה
אחת הנקודות שנשארות איתך הרבה זמן אחרי השיחה היא התיאור של מה שאפללו מכנה "דיכאון נוצץ" - מצב שבו אדם נראה מצליח, חייכן, מתפקד, אפילו מודל לחיקוי עבור כל מי שמסביבו, ובד בבד נושא בתוכו כאב נפשי שאף אחד לא רואה, ולפעמים גם הוא עצמו לא מצליח להגדיר.
כדי להמחיש את זה, אפללו נשען על דימוי ספרותי - תסמונת "ריצ'רד קורי", על שם שיר שמתאר אדם מוצלח, אהוב, שכולם רוצים להיות במקומו. יום אחד הוא חוזר לביתו, ושולח יד בנפשו. כל מי שמכיר אותו שואל "איך זה קרה?" - וזו בדיוק השאלה שאפללו מבקש מאיתנו לא לשאול בדיעבד, אלא הרבה לפני כן.
הדיכאון הגברי, מסביר אפללו, פעמים רבות לא מצמיח אצלו בכי גלוי או צער מובחן, כמו שקורה לעיתים בדיכאון נשי. הוא מצמיח ריקנות. אובדן עניין במה שהיה מעניין. נדודי שינה. התרחקות שקטה מחברים. שום דבר שצורח "שימו לב אליי" - הכל לוחש, ולעיתים אפילו לא לוחש בכלל.
ועדיין, אפללו מבקש מאיתנו לזכור גם נקודה מאוזנת וחשובה: לא כל מי שנמצא בדיכאון נמצא בסכנת חיים. אבל לפי מחקרים שהוא מצטט, כ-90 עד 94 אחוז מהאנשים שהתאבדו היו, בשלב כלשהו, בדיכאון. זו לא קביעה שצריכה להפחיד מכל עצב או ירידה - אבל היא כן קביעה שמזמינה אותנו להיות קשובים יותר, מוקדם יותר.
המילים שאנחנו בוחרים, והספר שנאסר לפני 200 שנה
בנקודה רגישה במיוחד בשיחה, כשגוטהלף משתמש בביטוי "הצליח להתאבד" בהתייחס לריצ'רד קורי, אפללו מבקש לעצור. לא בשביל לתקן דקדוק - בשביל להגן על מישהו שאינו נמצא בחדר.
הוא מסביר שהמילה "הצליח" מצמידה להתאבדות הישג, וזו הצמדה שיש לה מחיר. השולחן ערוך, מציין אפללו, קבע לפני מאות שנים שאין מספידים אדם שמת מהתאבדות ואין עוסקים בכבודו - לא מתוך חוסר רחמים, אלא מתוך הבנה עמוקה שכל מה שנדמה כ"הוקרה" עלול להפוך למודל. התופעה הזו ידועה היום בעולם המקצועי כ"אפקט ורטר", על שם רומן אירופי מלפני כמאתיים שנה שתיאר התאבדות של גיבור צעיר - ספר שאחריו נרשמו גלי התאבדויות חיקוי, עד שמדינות כמו גרמניה, איטליה ושוודיה אסרו את הפצתו.
המסר הזה, מבהיר אפללו, לא נועד לגרום לנו לשתוק. בדיוק להפך. הוא נועד לגרום לנו לדבר - אבל בשפה שמלווה בחמלה, ולא בשפה שמייפה.
"זה לא מכניס רעיונות לראש" - המשפט שיכול להציל חיים
אם יש משפט אחד מהשיחה הזו שכדאי לכל אחד מאיתנו לקחת איתו, זה הוא: לשאול מישהו אם הוא חושב על להיפרד מהחיים - לא מכניס לו את הרעיון לראש. זה לא נכון, וזה אפילו ההפך מהאמת.
אפללו מספר שרוב האנשים שהצילו חיים של מי שעמד על סף קצה לא היו פסיכולוגים או רופאים - היו אנשים מן השורה, שניגשו, שאלו, התעניינו, ולא פחדו. הוא משתמש בדימוי שקשה לשכוח: תארו לעצמכם חדר מלא בגז רעיל. הדבר הראשון שעושים הוא לא לפתור את כל מה שגרם לדליפה - זה לפתוח דלת, ולתת קצת אוויר להיכנס. שאלה כמו "יש אנשים שכשהם מתייאשים, חושבים על מוות. גם לך עברו מחשבות כאלה?" היא הדלת. היא לא הסכנה - היא הפתח לתקווה.
ואז מגיע סיפורו של קווין הינס, שהפך מאוחר יותר לפעיל ידוע למניעת אובדנות. דקות לפני שעלה על גשר הזהב בסן פרנסיסקו, בכוונה לקפוץ ממנו, הוא תיאר איך התפלל בלבו שמישהו - נהג אוטובוס, עוברת אורח, כל אחד - ישים לב, ישאל, יעצור אותו לרגע. אף אחד לא עצר. הוא קפץ. ושניות אחרי שקפץ, הוא חשב לעצמו: "מה עשיתי? אני לא רוצה למות". הוא ניצל בנס בידי משמר החופים. אפללו מספר שהתיאור הזה - "רגע אחרי, הם הבינו שהם לא רצו למות" - חוזר על עצמו, ממש כך, אצל אנשים רבים שהוא פגש בקליניקה שלו.
זה המקום לחזור ולומר את זה בקול: מי שחושב על להיפרד מהחיים, לא רוצה למות. הוא רוצה שהכאב הבלתי נסבל שלו - ייגמר. וכשאנחנו זוכרים את ההבדל הזה, השאלה שלנו, גם אם היא מתחילה ברעד, יכולה להיות הדבר שמציל.
הווידוי: כשפתאום אף אחד לא צריך אותך יותר
בנקודה הכי חשופה בשיחה, גוטהלף עוצר ומשתף משהו שהוא אומר שמעולם לא דיבר עליו בפומבי. בחודשים שאחרי השביעי באוקטובר הוא היה שקוע בעשייה אינטנסיבית - כמעט 22 שעות ביום, טלפונים בלי הפסקה, ניהול מבצעי חמ"ל, ותחושת משמעות שהוא מתאר כ"1000 אחוז". ואז, כעבור כמה חודשים, זה נגמר. הטלפון השתתק. הוואטסאפ נדם. ואיתם, הוא מספר, נעלמה גם תחושת הערך שלו.
הוא מתאר תקופה שבה שום דבר לא הרגיש שווה - לא עבודה, לא לימודים, לא שידוכים. הרצון היחיד שהיה לו היה להיכנס למיטה ולכסות את הראש. חבר אמר לו אז משפט שלקח לו חודשים להבין: "העבודה שלך לא משנה. מה שאתה עושה בחיים לא מגדיר את מי שאתה".
אפללו מקשיב לסיפור הזה ומזהה בו תבנית שהוא רואה שוב ושוב: גברים, יותר מנשים, נוטים להגדיר את עצמם דרך מה שהם עושים - הקריירה, התפקיד, מי צריך אותם. וברגע שזה נעלם, גם אם רק לזמן מה, נפער חלל שאף אחד לא הכין אותם אליו. הוא משווה את החלל הזה, בעדינות, לתחושה שמתוארת בספרות אצל אישה שחוותה אובדן הריון - אובדן של חיוניות שלא רואים בחוץ, ושאף אחד לא שואל עליו.
הקשר, הקפה, והמשפט שיכול לשנות יום של מישהו
כל השיחה הזו, בסוף, מתקפלת למשפט אחד: דיכאון מנתק, וקשר מחבר. אפללו ממחיש את זה בדימוי קשה אך מדויק - דיכאון הוא כמו חוטף, ובדיוק כמו חוטף, הדבר הראשון שהוא לוקח מהאדם הוא הקשר עם העולם. החזרת הקשר הזה, הוא אומר, היא לא תמיד עניין של אבחנה מקצועית. לפעמים זו שיחה. ארוחה משותפת. הזמנה לכוס קפה.
הוא נותן דוגמה שכל אחד מאיתנו מכיר מבפנים: כששואלים "מה נשמע", התשובה היא תמיד "בסדר, ברוך השם" - גם כשבכלל לא בסדר. מה שיכול לשבור את המעגל הזה הוא לא לשאול שוב "מה נשמע", אלא להבחין. "אני רואה אותך קצת אחרת היום" - זה משפט שיכול לפתוח דלת ששאלת שגרה לעולם לא תפתח.
ולצד כל זה, אפללו מדגיש שאין כאן ניגוד בין "חבר טוב" ל"טיפול מקצועי" - יש כאן שני דברים שמשלימים זה את זה. הוא מתאר את הרגע שבו אדם שיושב לבד עם מה שהוא מכנה "המפלצת הדיכאונית" פתאום מרגיש שמישהו - חבר, מטפל, קרוב משפחה - נכנס איתו לאותו חלל קפוא. וברגע הזה, הוא אומר, החלל מתחיל להתחמם.
להורים: השיחה הקטנה שיכולה להיות הדבר הגדול ביותר
חלק נכבד מהשיחה מוקדש לפנייה ישירה להורים, ובמיוחד להורים לבנים שעוזבים את הבית לפנימייה או לישיבה. אפללו קורא להם לקיים שיחה גלויה, רכה, לא שיפוטית - על מצפון, על יצר, על תחושות אשמה - לפני שהילד נאלץ להתמודד עם זה לבד, "כאילו אלוקים יושב למעלה עם פנקס ומחכה לתפוס אותו", כמו שהוא מתאר את זה.
הוא מדבר על האיזון העדין שבין שמירה על מסגרת לבין נרמול של נפילה. בחור שנכשל, בחור שנופל, בחור שעובר רגעים של חושך - זה לא יוצא דופן, וזה בהחלט לא צריך להישאר נעול בתוכו. אפללו אפילו מביא דוגמה היסטורית: הבעל שם טוב עצמו, הוא מספר, לא התמיד בלימודיו בתלמוד תורה כילד - ובכל זאת.
והוא לא משאיר את האחריות תלויה באוויר. "אין לי ציפייה, ואני אומר את זה בצער, מהמוסדות, מהמשגיחים והרבנים לטפל בזה לבד", הוא אומר. הבית הוא המקום. ההורים הם הכתובת.
שני המיתוסים שצריך לקרוע, ומסר אחד שצריך לזכור
לקראת סוף השיחה, אפללו בוחר לחדד שני דברים שהוא רואה כקריטיים ביותר. הראשון: דיבור על אובדנות לא "מכניס רעיונות לראש" - הוא עושה בדיוק את ההפך, ופותח פתח לתקווה ולשיח. השני, והכבד מבין השניים: מי שמתאבד לא "רוצה למות". הוא רוצה שהכאב הבלתי נסבל - ייגמר. וכשמטפלים בכאב הזה, ולא רק "שומרים" עליו מבחוץ, חלק גדול מהדחף עצמו יכול להתפוגג.
הוא מסיים בפנייה אישית, ישירה, כלפי כל מי שמקשיב ומזהה את עצמו בדברים: לא להאמין ל"דיכאון האכזרי" שאומר שאף אחד לא יבין. לשלוח אותות. גם אם בקול חנוק. גם בלי לדעת איך בדיוק לעשות את זה. כי יש מי שמחפש אתכם, גם אם הוא לא יודע איך למצוא אתכם.
אז מה עושים מחר בבוקר?
הכתבה הזו לא נכתבה כדי שתסגרו אותה ותמשיכו ביומכם בלי ששום דבר ישתנה. היא נכתבה כדי שתעשו דבר אחד קטן: תחשבו על מישהו שאתם מכירים - אח, חבר, שכן, מישהו מהכולל - שמשהו בו, לאחרונה, הרגיש אחרת. שקט יותר. עייף יותר. נעדר יותר ממה שהיה.
ואז, פשוט, תשאלו אותו. לא "מה נשמע". אלא - "אני רואה אותך קצת אחרת. מה קורה איתך באמת?"
מי יודע כמה אנשים סביבנו, ברגע הזה, מחכים שמישהו ישאל אותם בדיוק את זה?
זוהי כתבה בנושא רגיש. מי שמזדהה עם הדברים שתוארו ומתמודד עם מחשבות על פגיעה עצמית או אובדנות, או מכיר מישהו שכן, יכול לפנות לער"ן בקו הסיוע הארצי 1201, הפעיל 24 שעות ביממה.
0 תגובות