חוקרים מאוניברסיטת אריאל מצאו כי קיים שיעור גבוה מהמקובל בעולם של אי-סבילות ללקטוז אצל מרוקאים, עיראקים, אשכנזים ובדואים.
פרופ' רות בירק, דיקן הפקולטה למדעי הבריאות, יחד עם ד"ר ברוך ירושלמי מבית החולים סורוקה בבאר שבע והסטודנטיות יעל שרון ומיטל רז, בדקו את המבנה הגנטי של 500 נבדקים, שחולקו על פי מוצאם: מרוקאים, עיראקים, אשכנזים ובדואים.
כאמור, במחקר נמצא אחוז גבוה של אי-סבילות ללקטוז בחברה הישראלית בכלל, ואצל עדות מסוימות בפרט. הרגישות נמצאה אצל 93 אחוז מהנבדקים ממוצא עיראק, 83 אחוז מהאשכנזים, 82 אחוז מהמרוקאים וכ-60 אחוז מהבדואים.
לדברי החוקרים, השיעור גבוה מהידוע בעולם, כאשר שכיחות התופעה בקרב אפרו-אמריקנים מגיעה לכ-80 אחוז, בדרום אמריקה שכיחות אי-הסבילות ללקטוז היא סביב 50 אחוז ובארצות סקנדינביה מגיעה הרגישות לכ-10 אחוז מהתושבים בלבד.
"מדובר בשכיחות גבוהה בישראל, שמצריכה התאמה של התזונה הן במישור האישי והן במישור התעשייתי" אומרת פרופ' בירק, "צריכה של מזונות דלים בלקטוז, כמו גבינות ויוגורטים, חלב דל לקטוז, יכולה לשפר משמעותית את הסבילות ללקטוז. במקביל יכולים הסובלים לצרוך את האנזים לקטאז הנמכר כתוסף, לפני צריכת החלב. אי אפשר לשנות את הגנטיקה, אבל אפשר להתאים את התזונה לתפקוד הגנטי".
אי-סבילות ללקטוז היא חוסר יכולת מערכת העיכול לפרק את הסוכר לקטוז שבחלב. לאנשים הסובלים מאי-סבילות ללקטוז יש כמות נמוכה, עד לא קיימת, של האנזים לקטאז, האחראי לפירוק הלקטוז. וכך, עולה ריכוז הלקטוז במערכת העיכול, אותו מתסיסים חיידקי העיכול. התוצאה היא כאבי בטן, גזים ושילשולים.
אי-הסבילות ללקטוז יכולה להיות גנטית כתוצאה ממחסור באנזים או בפעילותו. מחסור כזה עשוי להופיע בילדות, אך במרבית המקרים הוא מופיע בסוף גיל ההתבגרות.