הסיפור שלו מתחיל לפני כ-12 שנה, בנקודה שנראית לכאורה שולית: ביקור בלשכת הגיוס. כבחור ישיבה שביקש להסדיר את מעמדו, הוא מצא את עצמו מול אפשרות של גיוס מיידי. לדבריו, הלחץ הקיצוני שחווה באותו יום הפך לנקודת מפנה. "יצאתי בלחץ אטומי שיעצרו אותי", הוא משחזר באוזניי אלי גוטהלף. משם, כך הוא מתאר, החלו חרדות קשות, חוסר שינה וקריסה תפקודית.
אלא שמעבר לסיפור האישי, לובין מצביע על תופעה רחבה יותר: הקושי לזהות מצוקה נפשית כשהיא מתרחשת. לדבריו, בשלב הראשון הוא כלל לא הבין שמדובר בהתמודדות נפשית. התחושות היו מוחשיות, משתקות ויומיומיות, אך ללא שם או הסבר.
המפגש עם הפסיכיאטר היה, מבחינתו, רגע של התנגשות בין מציאות לתפיסה מוקדמת. הוא מודה כי בתחילה התקשה לקבל את האבחנה. התגובה הראשונה הייתה כמעט אינסטינקטיבית: דחייה מוחלטת של האפשרות שהוא עצמו זקוק לטיפול. בדיעבד, הוא רואה באותו מפגש את אחת מנקודות ההצלה המרכזיות בחייו.
מה מפחיד יותר - המחלה או הסטיגמה?
אחת הטענות המרכזיות שעולות מדבריו של לובין היא שההתמודדות עצמה אינה תמיד האתגר הגדול ביותר. לעיתים, הוא אומר, הסביבה היא זו שמקשה יותר.
במשך תקופה ארוכה הוא הסתיר את מצבו. כשהשתתף בנופש ייעודי למתמודדי נפש, סיפר לחבריו שהוא מגיע כמלווה ולא כמשתתף. הסיבה הייתה פשוטה: בושה.
ההחלטה להיחשף לא הגיעה בעקבות קמפיין ציבורי או יוזמה ממוסדת, אלא בעקבות רגע אישי מול מסך הטלוויזיה. צפייה בתוכנית של הרב יגאל כהן פנגר גרמה לו להחליט שהוא מפסיק להסתתר. זמן קצר לאחר מכן התייצב מול מצלמות וסיפר את סיפורו לציבור הרחב.
התגובות, לדבריו, חשפו פער משמעותי בין החששות למציאות. במקום דחייה, הוא נתקל באנשים שסיפרו כי דבריו סייעו להם לזהות מצוקה אצל עצמם או אצל בני משפחתם. במיוחד נחרתה בזיכרונו שיחה עם אם שסיפרה כי בנה, שסירב במשך שנים לשוחח על מצבו, והצליח סוף־סוף לתת שם לתחושותיו לאחר שצפה בריאיון איתו.
"יש לי אבחנה של סכיזופרניה, אבל אני לא האבחנה שלי"
לובין אינו מתכחש לאבחנה הרפואית שלו, אך גם אינו מוכן לקבל את המשמעות הציבורית שנלווית אליה.
"סכיזופרניה" היא מילה שמעוררת אצל רבים אסוציאציות קשות של ניתוק מוחלט מהמציאות וחוסר תפקוד. לובין מבקש להציג תמונה מורכבת יותר. מצד אחד, הוא מודה שהאבחנה מאפשרת קבלת טיפול, תרופות וזכויות. מצד שני, הוא טוען שהציבור נוטה להפוך הגדרה רפואית לזהות שלמה.
הפער הזה עובר כחוט השני לאורך כל הריאיון. מצד אחד אדם המתאר תקופות של דאון, קושי לצאת מהמיטה וירידות חדות במצב הרוח; מצד שני, אדם שכותב ספרים, יוזם פרויקטים קהילתיים, מתנדב ופועל להסברה ציבורית.
הסתירה לכאורה הזאת היא בדיוק הנקודה שלובין מבקש להציף: האם החברה מסוגלת לראות אדם מעבר לאבחנה שלו?
הפצע הפתוח של עולם השידוכים
אם יש נושא שבו ניכר שהאופטימיות של לובין נסדקת, הרי שזה עולם השידוכים.
למרות הישגיו, פעילותו הציבורית והחשיפה התקשורתית, הוא מודה כי האבחנה עדיין מלווה אותו כמעט בכל ניסיון לבנות זוגיות. לדבריו, עצם קיומה של הגדרה פסיכיאטרית גורם לאנשים להסיק מסקנות עוד לפני שהם פוגשים אותו.
כאן נחשפת אחת הסתירות הבולטות בחברה החרדית - ואולי בחברה הישראלית בכלל. מצד אחד נשמעות קריאות להגברת המודעות לבריאות הנפש ולמאבק בסטיגמות. מצד שני, כשמדובר בהחלטות אישיות כמו שידוכים, תעסוקה או קבלה חברתית, הדעות הקדומות ממשיכות להשפיע.
החוויה המתקנת
באופן אירוני, אחד המהלכים המשמעותיים ביותר בחייו התרחש דווקא מול הגורם שלדבריו הצית את המשבר מלכתחילה.
אחרי שנים של פחד מהצבא, בחר לובין להתנדב לצה"ל. הוא מתאר זאת כ"חוויה מתקנת" שנועדה להתמודד עם מקור הטראומה במקום לברוח ממנו. גם כאשר ספג ביקורת מצד גורמים קיצוניים בסביבתו, הוא לא חזר בו.
הבחירה הזו ממחישה שוב את הקו שמלווה את סיפורו: סירוב לתת לפחדים, להגדרות או לתפיסות חיצוניות לקבוע את גבולות האפשרי.
כעת הוא כבר מכוון ליעד הבא - סרט קולנוע המבוסס על חייו, שבו יהיה שותף מלא לכתיבה ולפיתוח הסיפור. אבל מעבר לשאלה אם הפרויקט אכן ייצא לפועל, הריאיון מעלה שאלה רחבה יותר: אם אדם הנושא אבחנה שהחברה עדיין חוששת ממנה מסוגל להוביל יוזמות, לכתוב, ליצור, להתנדב ולהשפיע על אחרים - האם הבעיה נמצאת אצל המתמודדים עצמם, או דווקא באופן שבו אנחנו בוחרים לראות אותם?
מגיש: אלי גוטהלף
עורך ומפיק: נריה סעדיה
0 תגובות