ליל שישי - ערב עמוס, הכיור מלא, סלי הכביסה עולים על גדותיהם, ודווקא אז מגיע הטלפון: "אולי אפשר לבוא להתארח אצלכם לסעודה בליל שבת?"
התגובה הראשונה שלנו, גם אם היא לא נאמרת בקול, עשויה להיות אנחה. ובכל זאת, יש משהו נצחי במידתו של אברהם אבינו שיוצא אל עבר שלושה עוברי אורח ביום החם ביותר בשנה, ומבין - יש כאן מצווה חשובה מאין כמוה.
הכנסת אורחים, כפי שחז"ל מדגישים, גדולה מהקבלת פני שכינה. אבל היא לא מצריכה דווקא מפות תחרה או קייטרינג מושקע. היא מתחילה בתודעה: האורחים לא מפריעים לנו. הם חלק מהשליחות שלנו. אם נצליח לשדר את זה גם לילדים - נוכל להרגיל אותם לנתינה, בלי להטיף על חסד.
אז איך עושים את זה בפועל?
למה שאני אקשיב למה שאשתי אומרת?
1) לשפה שאנחנו משתמשים בה יש תפקיד קריטי.
הילדים קולטים הכול: אינטונציה, ניואנסים, מבטים. אם נאמר "הלכה לנו השבת" - העברנו מסר אחד. לעומת זאת, אם נאמר "איזה כיף שמגיעים אורחים" - נמסר אחר. הכוונה היא לא לייפות את המציאות, אלא להזכיר גם לעצמנו שהכנסת אורחים היא זכות, לא עונש.
2) בלי הרצאות, אלא בתרגול.
ילד קטן יכול לסדר מפיות. ילדה בוגרת תבחר סלט. המתבגרים יכינו איזה חידון או דבר תורה מעניין. כשהתפקיד ברור, קצר ומדויק - הוא גם מצליח, וכשהם שותפים, הם מרגישים חלק.
3) נעימות בהכנות
חשוב מאוד שההכנות יעשו בשמחה. אם אנחנו נתכונן בשמחה, נצליח להעביר לילדים את המסר שאנחנו עוסקים כרגע במצווה מאוד מהנה, והם ירצו להשתתף גם. ההרגשה הזו של "כמה זה נעים להכין שבת כשיש אורחים" תלווה אותם כל החיים.
4) גם לגבולות יש מקום.
לא חייבים לארח כל אחד, בכל זמן. מותר לומר לא. לפעמים אנחנו עמוסים אחרי שבוע קשה, או שסתם מתחשק לנו להיות לבד בחיק המשפחה המצומצמת, להעביר שבת שקטה ונינוחה, זה בסדר גמור. ככה, כשנחליט כן לארח - נעשה זאת מתוך רוגע ולא מתוך התשה. כי דווקא בית שיש בו סדר, גם פנימי וגם חיצוני, מצליח להכיל יותר בלי להישחק.
5) האירוח
להראות לאורחים כמה אנחנו שמחים שהם באו. להתעניין בשלומם, לתת להם את המקום שלהם, לדבר, לשתף. הכבוד והיחס החם שניתן לאורחים, יראו לילדים שלנו כמה זה באמת חשוב לנו שהאורחים הגיעו. הכבוד הזה - הוא הלב של החסד. זה לא רק להכין אוכל ולערוך שולחן - זו רק התפאורה של האירוע. לפתוח את הלב שלנו לאורחים, זה העיקר.
כך ניצור אצל הילדים תרבות של חסד. זה מה שלימד אותנו אברהם אבינו.
0 תגובות