ברוב הבתים והמסגרות שלנו, גם אם לא זה לא נאמר בקול, כולם יודעים מי "הבעייתי". הילד שתמיד מתלוננים עליו באסיפות הורים, האח שצוחקים עליו בבדיחות משפחתיות, השכן שכולם מתחמקים ממנו. לעיתים זה נוצר מתוך שנים של התנהגות מאתגרת מצידם, ולפעמים מתוך אירוע אחד חזק שנחרט לנו בזיכרון, אבל בשלב מסוים זה קורה: אותו אדם מפסיק להיות אדם מלא, והופך ל"דמות". הוא כבר לא יוסי או רחלי, אלא "הבעייתי", "המדרדרת", "הלא יציב" וכולי. מרגע שהתפקיד הזה נרשם בתת־מודע שלנו האישי או החברתי, כמעט כל מה שהוא יעשה יפורש דרכו.
פרשת תולדות מציבה מולנו את אחת הדמויות המתויגות ביותר בתורה – עשו. במשך שנים התרגלנו לקרוא את הסיפור כמאבק פשוט בין "יעקב הצדיק" ל"עשו הרשע", וההגדרות האלה יוצרות לנו סיפור ברור ומסודר. אך אם מתעכבים על הפסוקים, כפי שעושה הרב יונתן זקס זצ"ל, מתגלה תמונה הרבה יותר מורכבת . התורה מספרת ש"ויאהב יצחק את עשו". ככה, בלי כפפות, בלי "לייפות" את זה. יצחק אוהב את "עשו הרשע". חז"ל מספרים על כבוד אב ברמה גבוהה מאוד, על ההקפדה לא להיכנס אל אבא בבגדים מלוכלכים, על דמעות אמת כשהוא מגלה שהברכה נלקחה. לצד המקומות הקשים והמוכרים לנו - מכירת הבכורה, היציאה לדרך אחרת - מופיעים גם רגעים עדינים של כאב, של לב, של אנושיות.
הרב זקס אינו מנסה לשכתב את העובדות או למחוק את ההבחנה בין יעקב לעשו. הוא פשוט מציע עומק: להיזהר מהפיתוי להפוך אדם חי לקריקטורה חד־ממדית. אפשר להכיר בכך שעשו הולך בדרך שאיננה הדרך של יעקב, ועדיין לראות בו בן לאב, אח, אדם שנושא סיפור נפשי ורוחני מורכב. עצם המבט הזה משנה את האופן שבו אנחנו קוראים את הפרשה, ובעקיפין - את האופן שבו אנחנו מסתכלים על הסובבים אותנו.
כאשר אנחנו מביאים את התובנה הזו אל תוך הבית, נוכל לפגוש באמת את מי שמולנו. כמעט בכל משפחה יש ילד אחד שהצליח "לתייג" את עצמו כבעייתי. הוא אולי מרבה להפריע, אולי מתקשה במסגרת, אולי סוחב כאב שאיש לא יודע עליו, ועם הזמן גם ההורים וגם האחים מתחילים להגיב אליו מתוך תיוג קבוע. מילה רגישה שלו מתורגמת מיד כ"התבכיינות", רצון לתשומת לב הופך ל"עוד הצגה", והאפשרות לראות שינוי מצטמצמת. לא משום שאנחנו אנשים רעים, אלא משום שהמוח שלנו מחפש סיפור עקבי - והתיוג מספק לו יציבות.
נשבע לקיים את המצווה - זה יעזור או לא?
גם בזוגיות קורה תהליך דומה. ברגע שבן הזוג מתמקם אצלנו בתודעה כ"קשה", השיחות מתנהלות מול הדימוי ולא מול האדם. בן זוג שמתקשה כלכלית הופך ל"חסר אחריות", אישה שעייפה כרונית נתפסת כ"לא אכפת לה". ייתכן שיש אמת בחלק מהביקורת, אך הנפש מולנו מורכבת הרבה יותר מן התיאור החד־משמעי. כאשר אנחנו שוכחים את זה, המרחק בינינו גדל, גם אם אנחנו חיים באותו בית.
הנקודה שמעלה הרב זקס מציעה צעד קטן, אך משמעותי מאוד: מצד אחד לא לוותר על בירור אמיתי של טוב ורע, אך מצד שני - לתת לאדם מולנו את הזכות להיות יותר מ"דמות". אפשר להציב גבולות ברורים לילד שמעמיד את הבית במתח, ולצד זה לשאול את עצמנו בשקט: מה הסיפור הפנימי שלו, שאולי אני לא מכיר? אפשר לחלוק עמדה נחרצת עם קרוב משפחה שהלך לכיוון שונה מאוד משלנו, ובאותו זמן לזכור שהוא עדיין נשמה יהודית, עם נקודות אור שאיננו רואים מרחוק.
אולי זהו תרגיל מתאים לשבת תולדות: לבחור דמות אחת בחיים שלנו - ילד, אח, שכנה, בן זוג, או אפילו דמות ציבורית – שעליה כבר סיפרנו לעצמנו סיפור סגור, ולנסות במשך שבוע אחד להחזיק בראש שאלה אחרת: מה עוד יכול להיות נכון עליו, מעבר למה שכבר החלטתי? לא תמיד נגלה עומק דרמטי או שינוי מרגש, אבל משהו במבט שלנו יתרכך.
0 תגובות