ישנם מצבים בחיים, שאנחנו נותנים מעצמנו יותר ממה שנוח לנו. לפעמים זה מתוך רצון להיות אנשים טובים, מתוך נאמנות, ושניהם בגדר הנורמאלי, אבל לפעמים גם מתוך חשש לאי־נעימות. זה קורה במיוחד בתוך מערכות יחסים קרובות - משפחה, עבודה, חברוּת - הגבולות מיטשטשים לאט לאט בלי שנרגיש. אנחנו מספרים לעצמנו שזה זמני, שזה "כדאי למען השלום", שזה "שטויות"... אבל בפנים נוצר לנו לחץ קטן, כמעט לא מורגש, שהולך וגדל.
בפרשת שלנו, פרשת ויצא, יעקב מגלה את עצמו בתוך מציאות כזו. הוא בא אל לבן נקי וישר, מוכן לעבוד קשה כדי לזכות באשתו, אבל הוא מוצא את עצמו במקום שבו הקשרים "חמים" מבחוץ, אבל מורכבים מאוד מבפנים. לבן מארח אותו, דואג לו, מסדר מה שצריך, אבל בו בזמן הוא מטעה, מעכב, מרמה, מחזיק את יעקב "קצר", הרבה יותר ממה שיעקב התכוון. ודווקא בגלל הקרבה, קשה לומר "לא". קשה לומר "עד כאן".
ולמרות שיעקב עובד בנאמנות ולא מתחשבן, מגיע הרגע שמשהו בו "מתעורר". הפסוק אומר: "וַיַּרְא יַעֲקֹב אֶת פְּנֵי לָבָן וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ עִמּוֹ כִּתְמֹל שִׁלְשׁוֹם". האווירה השתנתה, היחס משתנה, ויעקב מבין שהגיע הרגע לעשות "עדכון" למצב הקיים. הוא לא מתפרץ, הוא לא מאשים והוא לא מתעמת עם לבן. הוא אפילו לא מדבר איתו על כך שהוא עוזב. הוא פשוט "מרשה" לעצמו להתקדם.
ואז הוא מציב ללבן את הגבול. הוא עושה את זה ברוגע, אבל בתקיפות. והדבר המעניין הוא, שדווקא אז, פתאום לבן מתרכך ומגיע הפיוס. וזה אולי זה השיעור של הפרשה שלנו:
גבול אמיתי אינו נעשה מתוך כעס. הוא קורה כשאדם מכיר את ערכו.
לפעמים אנחנו חוששים שאם נציב גבול - ניפגע בעצמונ או נפגע באחרים. אבל דווקא הגבול הנכון מאפשר לקשר לחזור למידה הרצויה. לפעמים הוא אפילו מאלץ את הצד השני להסתכל פנימה גם הוא. ואז הגבול מפסיק להיות חוצץ, והופך להיות דרך של כבוד.
יעקב אבינו מלמד אותנו שאפשר להיות נאמן ורגיש, ובכל זאת לבחור נכון לעצמך.
0 תגובות