להיות חרדי ביום העצמאות זה להיכנס לכוננות ספיגה כבר מיום השואה.
להיות חרדי ביום העצמאות זה להתפדח ברמזור כשאתה היחיד בלי דגל על החלון. ואז אתה רואה שמאלני לידך בלי דגל, ואתה מנחם את עצמך בעליזות שכבר אין ציונים היום, ושהציונות מתה. ואז גם פותח בהרצאה נלהבת בעניין לנוסעים שאיתך ברכב.
להיות חרדי ביום העצמאות זה לשמוע שוב את השיבוש "יום העצמות". חחח. לא מיצינו את הבדיחה?
להיות חרדי ביום העצמאות בשכונה של חילונים זה שלפתע אתה גאה בבן-דוד השני שלך ששכחת את שמו, שהיה משגיח כשרות שבוע בצבא. וכך אתה מוכיח לשכן ממול שגם דוסים עושים צבא.
להיות חרדי ביום העצמאות בשכונה של מיזרוחניקים זה להרגיש ממש מופקר גמור. בפרט כשאתה רואה אותם הולכים עם מחזורים וחולצות לבנות. זה היום היחיד שבו אתה מרגיש כיצד חש חילוני בשבת.
להיות חרדי ביום העצמאות זה ההתלבטות הנצחית מה עושים עם הילדים שלומדים בחיידר, יענקי ובערל'ה? יש להם לימודים מחר כרגיל עד שש, אבל לבנות יש חופש, אז מה נצא לטייל בלעדיהם? אולי נוציא אותם באמצע? אבל מה יגיד המלמד? ומה עם הרב שליקלביץ המנהל? איך אביט עליו יום אחר-כך בשחרית?
להיות ילד חרדי ביום העצמאות זה הבאסה הכי גדולה שיש. אלא אם כן יענקלה מכיתה בייס מלמד אותך את "בשילטוין הכויפרים אין אנו מאמינים", ואז אתה לפחות מרגיש שיש לך איזה אידאולגיה בללכת לחיידר דווקא בשבתון. וכמובן שכל הדרך לחיידר תפזם את זה לעצמך כדי להתנחם.
להיות חרדי ביום העצמאות זה לראות אצל השכנים, או בעידן החדש - באינטרנט, את טקס הדלקת המשואות ולהתרגש קמעה מהטקס, למרות שכלפי חוץ הוא לועג לו, כי הרי מי יותר מחרדים מבינים בטקסים? הם המציאו אותם.
להיות חרדי ביום העצמאות זה לשבת מול החלון בעשר בלילה עם הילדים, בתנאי שהם אחרי פיג'מות, לראות את הזיקוקים ולעשות "וואו" אחרי כל זיקוק. ואז בסוף לקטר שהכסף הזה יכול היה ללכת לנזקקים או לישיבת "שערי שובבים".
להיות חרדי ביום העצמאות זה להגיד תודה לבורא עולם שברא את החג בספירת העומר, שיש לך תירוץ מדוע אתה לא חוגג. כאילו שאם יום העצמאות היה יוצא בשבט היית רוקד "הורה היאחזות" והיה טיש אצל האדמו"ר.
להיות חרדי ביום העצמאות זה לראות את המטס החגיגי ולומר ש"פעם זה היה הרבה יותר יפה", וש"הייתה גאווה לאומית". וכמובן לשכוח שאז אמרת שיש כאן בעיה של "כויחי ועוצם יודי".
להיות חרדי ביום העצמאות זה לנסות לראות את חידון התנ"ך, ואף להתרגש מהאירוע. בפרט השנה, שהבן של ביביהו הולך להיות החתן העולמי.
ולהיות גאה במנצח להקת הרבנות מונה רוזנבלום שערק לשורות המגזר. ולא לשכוח להזכיר שאתה עוד זוכר אותו בכיפה סרוגה, רחמנא ליצלן.
להיות חרדי ביום העצמאות זה לנפנף במנגל, אבל לא בדגל.
ולסיום: להיות חרדי ביום העצמאות זה שלמרות שאתה לא חוגג כמו כולם את החג, אתה עדיין חרד לגורל המדינה. מגלה עניין ומאזין למבזק החדשות בכל חצי שעה עגולה. ולמרות שאתה במיעוט, אתה מרגיש חלק בלתי נפרד מתושבי המדינה.
אבל תודו, להיות חרדי ביום העצמאות זאת פדיחה לא קטנה בכלל.
(המאמר פורסם לראשונה באתר ynet יהדות)
0 תגובות