ישראל במלחמהישראל במלחמה
סוגרים מעגל

כשעצרתי "בטעות" לעזור לבעלה של המיילדת של אשתי

מה הסיכוי שאבא טרי, שזה עתה אשתו ילדה את בתם הבכורה, יעזור - באופן אקראי לגמרי - לבעלה של המיילדת להחליף גלגל בגשם השוטף? • היום, שנתיים אחרי, האבא והבעל נפגשו לסגור מעגל מרגש (מעניין)

ארי טננבוים | כיכר השבת |
אילוסטרציה (צילום: Ignacio Campo on Unsplash)

בי"ד בחשוון, לפני שנתיים בדיוק, הגיחה לאוויר העולם בתי היקרה - בּתֶּי.

>> למגזין המלא - הקליקו כאן <<

זה היה באמצע הקפה של הבוקר. רגע לפני סיימתי את ההכנות לעבודה, התיישבתי על כוס קפה כדי להתחיל לעבוד, ו.. הופ, צלצול בטלפון. אשתי על הקו: "ארי, בוא". ככה, אחרי הלגימה הראשונה יצאתי לדרך, זאת לאחר שאמרתי לאחראי משמרת בעבודה, שאני כבר חוזר. "עושים בדיקה קצרה ואני חוזר", אמרתי לו. לא האמנתי שבאותו יום אהפוך לאבא.

לעצור או לעזור לאשתי?

לאחר הלידה המוצלחת בסייעתא דשמיא, כשדודה של אשתי הגיעה להיות איתה, יצאתי הביתה כדי להביא תיק עם כל מה שאנחנו צריכים למשך שהותנו בבית הרפואה, בימים שלאחר הלידה.

הכנתי את התיק ויצאתי מדלת הבית. איך שאני יוצא. בום. רעם חזק מרעיד את האוויר. העננים מבשרים על גשם שיבוא בדקות הקרובות. אני נחוזר הביתה, לוקח מטרייה ויוצא.

כעבור כמה דקות, גשם עז ניתך ארצה. אני מתחיל בנסיעה, במהירות אך בזהירות. כביש המנהרות לכיוון ירושלים היה חסום בשל עבודות ואנחנו נוסעים דרך הכביש העוקף – כפר וולאג'ה.

הרכבים משתרכים בזה אחר זה, בנסיעה איטית, תוך שהגשם מצליף בפחי הרכב והערפל מכביד על הראיה.

תענוג.

במשעולי הכביש המוביל לבית הרפואה הדסה עין כרם אני רואה רכב עומד בצד עם וינקרים פועלים. לא מחזה בלתי שיגרתי בעת גשם. מבט נוסף שאני זורק לכיוון מגלה לי שעומד שם אדם ומנסה להחליף גלגל.

כאן מתחילות המחשבות. מצד אחד – אשתי מחכה לי. היא אחרי לידה והיא צריכה אותי לידה. מצד שני – לא בכדי יש לי מטריה שהבאתי איתי ברגע האחרון, רגע לפני שיצאתי לדרך. לעצור לעזור לו להחליף פנצ'ר או להתקדם לאשתי?

החלטתי לעצור. הרי בהשגחה פרטית לקחתי איתי את המטרייה.

ירדתי, פתחתי מטריה ואפשרתי לו להחליף את הגלגל.

כאן. במורד הכביש - מתרחש סיפורנו (צילום: באדיבות המצלם)

מה עושים יהודים זרים שעומדים יחד במקום אחד? בודקים כמובן 'מי אתה' ו'מאיפה'. שאלתי אותו: 'אתה נוסע לבית הרפואה?', הוא עונה לי שכן. 'אשתך ילדה?', אני שואל כמי שבטוח שכל מי שבדרכו לבית רפואה כנראה גם הוא אב נרגש וטרי.

"לא", הוא עונה, "אשתי מיילדת".

לפי המבטא הצרפתי שלו אני מתחיל לקלוט שעליתי כאן על משהו. "רגע. אשתך היא איילה?".

"כן", הוא עונה, לא מבין לאן אני חותר.

"ובכן", אני קובע חגיגית, "אשתך יילדה את אשתי". החזרתי לו, ולו במעט, למה שאשתו עשתה למעננו.

עד כאן סיפור יפה. אשתי שמעה אותו ואמרה לי: 'וואו, זה מתאים לפייסבוק'. אז העליתי אותו. תוך מספר שעות הפוסט צבר תאוצה והגיע לכל גופי התקשורת הגדולים, כולל האתר המכובד שלנו, כיכר השבת, בו עדיין לא עבדתי אז...

היה זה קידוש ה' גדול, גם ההחלטה לעצור ליהודי שעומד סחוט בגשם, גם המילים "השגחה פרטית" ששזרתי לאורך הפוסט וגם המילים "בית הרפואה", שידוע כי החב"דניקים מקפידים על לשון נקייה, כלשונו של הרבי מליובאוויטש זי"ע.

זמן לסגור מעגל

היום, שנתיים אחרי, אני כתב מגזין ב'כיכר השבת', עלה במוחי הרעיון שאולי יהיה כדאי להיפגש עם בעלה של המיילדת ולסגור מעגל, פנים אל פנים.

וממחשבה למעשה. ככתב מגזין לא אחמיץ הזדמנות לכתבה יפה שכזו...

סוגרים מעגל. משה (מימין) וארי בתמונה משותפת ברחבת בית הרפואה (צילום: באדיבות המצלם)

פניתי לדוברות בית הרפואה, שהביאו לי את מספרה של המיילדת שזוכרת כל פרט מהלידה לפני שנתיים ומביאה לי בשמחה את מספרו של בעלה, ששמו מתגלה לי כעת – משה.

אנחנו קובעים יום ומסכמים להיפגש בכניסה לבית הרפואה.

כשאני מגיע למקום, משה ואשתו המיילדת איילה, מחכים לי.

אנחנו לוחצים ידיים בהתרגשות ומתחילים לגלגל שיחה. משה מספר לי כי הפנצ'ר בגלגל קרה כבר בעליות מכיוון מלחה – גן החיות, בשל בור של ביוב שהיה מעט פתוח וקרע לו את הגלגל. הוא הצליח לסחוב עד לעליות של עין כרם ואז עצר בצד.

משה וארי משחזרים את רגעי ההשגחה הפרטית (צילום: באדיבות המצלם)

אני מעיר שזה ממש מטורף, השגחה פרטית של ממש שעצרתי לו. הוא מהנהן בראשו.

איילה ממשיכה לספר את מעללי הערב ההוא מהזווית שלה: "זה היה ממש מעולה שאתה עצרת לו. זו הייתה משמרת לא קלה בכלל. שמחתי שהוא בא לקחת אותי ואז היה לו פנצ'ר. לא ידענו מה לעשות. פתאום באת ועזרת לו – זה ממש הקל עלינו".

אנחנו נעמדים לתמונה. מדברים עוד קצת על ההשגחה העליונה, על החיים ובכלל. הם מאחלים לי מזל טוב לרגל שנתיים להולדת בתי, אני מאחל להם מזל טוב על התינוק שנולד להם לפני מספר חודשים - ואנחנו נוסעים איש לדרכו.

משה ואשתו המיילדת מתקדמים לעבודה שלהם ואני לכתוב לכם את סיפור ההשגחה הפרטית שיישאר חרוט לעולם.

אם גם לכם יש סיפור מיוחד ומרגש שאתם חייבים לשתף אותנו - פנו אלינו

(לפניות לכתב: ari@kikar.co.il)

הכתבה הייתה מעניינת?

תוכן שאסור לפספס

0 תגובות

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, לשון הרע ותוכן החורג מגבול הטעם הטוב.

טוען תגובות...
תוכן שאסור לפספס

עכשיו בכותרות
הנקראים ביותר
המדוברים ביותר