במלאות שלוש שנים לטבח הנורא בבוקר שמחת תורה, נחשפת המסכת הדרמטית של הטיפול בחללי השבעה באוקטובר.
אחד האתרים שנצרבו בתודעה כאפופי יגון וכאב שאין לו שיעור, הוא 'מחנה שורה'. מי שעמד במרכז המערך האזרחי לזיהוי החללים ולטיפול בהבאתם לקבורה היה מנכ"ל המשרד לשירותי דת, ר' יהודה אבידן.
בראיון מיוחד ל"כיכר השבת", מגולל אבידן את השעות הראשונות של הבלבול וההלם, את ההחלטות הפיקודיות וההלכתיות - הדרמטיות, את הזיכרונות המטלטלים מלילות ללא שינה ואת הפעילות השקטה של הוועדה החשאית בראשות הראשון לציון הגאון רבי יצחק יוסף.
הלם הבוקר ונטילת האחריות בשעות הראשונות
את הבוקר של שבעה באוקטובר זוכר יהודה אבידן - תושב אשדוד, כדיעבד כנקודת תפנית שבה נדרש לקחת פיקוד על אירוע שאיש במדינה לא נערך אליו. למרות שמבחינה חוקית הטיפול בחללים אזרחיים היה שייך באותן שעות למשרד הפנים, אבידן הבין מיד את גודל השעה והחל לפעול.
"כיוון שאני לא גר בשכונה חרדית, הידיעה הגיעה אליי מאוד מהר, כבר ב-08:00 בבוקר. שכן שמגיע אליי מראה לי תמונות של הרכב בשדרות, הג'יפ. כשראיתי את הטנדר הלבן בשדרות אמרתי לו: 'אח שלי, אנחנו במלחמת עולם'. במוצאי החג כבר ידעתי שאנחנו עומדים על מאות נרצחים – כאשר בטלוויזיה הראו רק 130.
"שני הטלפונים הראשונים שעשיתי במוצאי החג היו למשה ארבל שר הפנים ולשר לשירותי דת מיכאל מלכיאלי. אמרתי למשה ארבל: 'אחי, עזוב אותך, אתה לא מסוגל לטפל בחללים האלה, זה התחום שלי. אני לוקח עליי את כל הטיפול כאילו החלטת ממשלה נכנסה לתוקף. תודיע לאנשים שלך שאני לוקח את האחריות בנושא הזה אליי'. הוא אמר לי: 'מקובל עליי, תודה רבה, אני מודה לך, זה גם נכון מאוד'. העליתי אותו לוועידה יחד עם מלכיאלי, סיכמנו שאני מקבל את האחריות, ומאותו רגע הכל היסטוריה."
ההתארגנות במחנה שורה: "אין כללים, תעשו מה שצריך"
המציאות בשטח חייבה קבלת החלטות מהירות ללא שום שיווי משקל בירוקרטי. בבוקר יום ראשון כבר נדרש אבידן להקים מערך אדיר של שינוע, אחסון וקבורה.
"ביום למחרת בשעה 08:30 כבר עשיתי שיחת ועידה עם כל צמרת המשרד שלי ועם חברות הקדישא הגדולות. נתתי להם הוראה לחפור כל אחד 50 קברים ברחבי הארץ, להתחיל להיערך. פשוט ניסיתי להבין איך אני אוכל את הדבר הזה, הכל מאינטואיציה אישית.
בשעה 09:00 בבוקר קבעתי ישיבת הנהלה במשרד עם השר ועם כל ראשי המועצות הדתיות וחברות הקדישא – היינו 150 איש בזום. שם קיבלתי שתי החלטות מאוד פשוטות: אחד – אין חוקים, אין כללים, עושים מה שצריך, לא שואלים שאלות. כשהחשבת והיועצת המשפטית התחילו לשאול שאלות, אמרתי להן: 'אין כללים, אין חוקים, תעשו כל מה שצריך, יש לכם את האישור שלי. מי שיתבע אתכם – אני אגבה אתכם'.
במקביל קיבלתי החלטה מיידית שאני מפעיל מקום אחד בארץ שקולט את כל הגופות להכנה לקבורה – וזה ראשון לציון, כי הבנתי שמצב הגופות הוא לא טוב וכבוד המת מחייב זאת. בשעה 12:00 ירדנו לשורה, ומאותו רגע מקום המגורים שלי היה מחנה שורה וראשון לציון."
עושים סדר בכאוס: "על פי החוק אני אחראי"
הגעתו של אבידן למחנה שורה הפגישה אותו עם בכירי מערכת הביטחון והמשטרה, בתוך ערבוב סמכויות מורכב שהיה חייב להיפתר במקום כדי למנוע קריסה.
"הגעתי לשמה מנכ"ל יחסית חדש, כולה שמונה או תשעה חודשים בתפקיד. אתה בא, פתאום עומדים לידך תת-ניצב יואב תלם, תת-ניצב שלומית לנדס, אנשי להב 433. פתאום אתה רואה כולם תתי-ניצבים, משרד הבריאות, המשטרה, הצבא... משרד הדתות בכלל לא ידעו מה התפקיד שלו.
אחר הצהריים כבר הבנתי שזה מתחיל להיות בלגן, והודעתי: 'רבותיי, על פי החוק אני אחראי על הזיהוי, אני אחראי על כל נושא חללים'. ומאותו רגע לקחתי פיקוד והתחלתי לתכלל את כל העסק הזה. המשטרה הייתה אחראית על הזיהוי, והתחלנו לעבוד כמו מכונות.
להבדיל מהצבא, ששם הזיהוי יכול לקחת תוך חצי שעה כי יש את כל הנתונים, אצלנו באזרחים – מי שלא היה בצבא, הנתונים שלו לא עלו. לקח לנו יום-יומיים להסדיר את העברת המידע בין הגופים, ואז הדברים התחילו לרוץ."
בין מהירות לזהירות הלכתית: שמירה עילאית על כבוד המת
אחת הדילמות הקשות בניהול המערך, הייתה הלחץ הכבד מצד המשפחות לקבלת תשובות מהירות, אל מול החובה ההלכתית והמשפטית להגיע לזיהוי ודאי ומוחלט.
"בצבא ובאזרחות, בהלכה – מספיק טביעות אצבע. אבל לא ניתן לסמוך בשום אופן שבעולם על זיהוי המשפחות! ברגע שעברו 24 שעות, אתה לא יכול לסמוך על משפחה שאומרת 'זה הבן שלי'. היינו צריכים להיעזר ב-DNA, בטביעות אצבע או בכל אמצעי אחר.
כל יום המספר התחיל ב-400–500 נעדרים, וכל פעם שמצאנו עוד גופה הבנו שיש פחות חטופים ופחות נעדרים. בשבועיים הראשונים הגענו למצב שכמעט 700 זיהויים אזרחיים נעשו – זה מספר מגלומני.
כבוד המת שנשמר שם זה אחד הדברים שנשמרו יותר מכל דבר אחר, וזו הייתה מסירות נפש של כל הארגונים: מזק"א, זק"א ירושלים, שב"ס, זק"א תל אביב והמכון באבו כביר שנכנס לתמונה במקרים הקשים ביותר. הבאנו מצב שלא ניתן למשפחות לזהות בבית העלמין כמו בפטירה רגילה. כאן לא ניתן היה לפתוח את הארונות ولا את הבדים. זו הייתה התמודדות לא פשוטה, כי לא יכולנו להסביר להורים מה המצב של הנפטר. אלו גופות שרופות והתעללות איומה ונוראה."
הצלקות הנפשיות והסיפורים שאינם מרפים
כשנשאל על היכולת לשרוד נפשית מול המראות הקשים שליוו אותו יום-יום, מתאר יהודה אבידן תחושת שליחות עליונה ששיתקה את הרגש בזמן אמת, לצד זיכרונות ספציפיים שנחרטו בדמו.
"תחושת השליחות העליונה ניתקה אותנו מכל רגש. בזמן אמת אתה ישן שעה וחצי בלילה, אין לך את הזמן לחשוב על זה או להגיע לסיוטים. אבל יש מקרים שאתה לא יכול לשכוח.
אחד המקרים היה של החטופה עמית בוסקילה הי"ד. הגיעה ההודעה והיינו צריכים להודיע למשפחה ביום שישי בשעה 14:00. הרמתי טלפון למכון ואמרתי להם – כיוון שידעתי שהגופה הגיעה במצב טוב – 'צלם לי את הקעקועים'. קראתי לשמעון הדוד, שהיה כמעט כמו אבא שלה ולא היה מוכן לקבל את ההודעה בשום אופן, לחדר בצד. הראיתי לו את התמונה ושאלתי: 'שמעון, זה זה?'. הוא אמר: 'כן'. אמרתי לו: 'זו הילדה'. ובאותו רגע הוא יצא החוצה ואמר: 'זהו, היא מתה'. אלה דברים שאתה זוכר אחרי זה, אי אפשר לשכוח.
מקרה נוסף היה של הילדה עם הצרכים המיוחדים ואביה. קברנו את האבא כי היה זיהוי. ואני, כאחד שהייתה לו ילדה עם צרכים מיוחדים – שירה עליה השלום שנפטרה – אמרתי להם: 'חבר'ה, הילדה לא עזבה את האבא, אין מצב! אתם לא יודעים מה זה'. התעקשתי ועשינו בדיקות במשטרה, עד שבסוף פתחנו את הקבר, הוצאנו את הגופה, הבאנו אותה למכון – ומצאנו אותם ביחד, מחוברים. זה היה אינסטינקט של אבא לילדה עם צרכים מיוחדים. לא הנחנו אבן אחת כדי למצוא כל אחד ואחד."
עבודת קודש בלי יחסי ציבור
לסיכום, מתייחס יהודה אבידן לפער שבין הדימוי הציבורי שלו כאיש פוליטי לבין השליחות השקטה שביצע באותם שבועות קשים.
"יכולתי לעשות המון יחסי ציבור על כל הסיפור של הקבורה, אבל קיבלתי החלטה מושכלת ומכוונת: אנחנו לא עושים יח"צ על הסיפור של הקבורה, לא עושים יח"צ על החללים ולא על השכול. זו המשימה שלנו – לא אנחנו ולא חברות הקדישא. בסוף בסוף, המשרד לשירותי דת זה לא רק מינוי רבנים, זו עבודת קודש באמת."
הוועדה החשאית של הראש״ל הגר"י יוסף והתרת העגונות
פרק רגיש וחשוב נוסף בפעילות המשרד לזיהוי החללים היה הקמת ועדה הלכתית-משפטית חשאית שפעלה להתרת עגונות לקביעת מוות במקרים מורכבים.
"הקמנו פעם ראשונה בהיסטוריה ועדה שמקבילה לצבא לקביעת מוות של חלל אזרחי כשאין לנו ביד שום דבר. בראש הוועדה עמד מרן הראשון לציון הרב יצחק יוסף, יחד עם הרב רוז'ה – אדם בן 80 ומשהו, אלוף-משנה במילואים שלא עזב את שורה יום ולילה – והדיין הרב עידו שחר. שלושתם היו פוסקי ההלכה.
אני הייתי מרכז הוועדה, ולצידנו היו משטרת ישראל, הצבא ומשרד הבריאות שהביאו את החומרים. זו הייתה ועדה שעבדה מתחת לרדאר ולא דלף ממנה שום דבר. כל אחד שקבענו את מותו – זה היה ב-100%. האחריות הייתה אדירה: לדעת שאנחנו אומרים למשפחה לשבת שבעה, לתת להם לקרוע קריעה ולהתיר עגונות, בידיעה שאין שום סיכוי לטעות."
הפקת לקחים: תרשים זרימה לאסונות עתידיים
הניסיון הטראומטי במחנה שורה הוביל לבניית נהלים לאומיים חדשים במשרד לשירותי דת, שנועדו להסדיר את הטיפול באירועי ארס פתאומיים בעתיד.
"פעם ראשונה אחרי 25 שנה הצלחתי להביא כתוצאה מהפקת הלקחים החלטת ממשלה מפורטת של 15–20 עמודים, שמתחילה את כל תרשים הזרימה משנייה של פרוץ מלחמה או מקרה חירום כזה ועד לסיום האירוע. זו הייתה החלטת ממשלה לא פשוטה, עברתי למעלה מ-37 יועצים משפטיים עד שהיא אושרה.
עכשיו אני באמצע להכין החלטת ממשלה נוספת על מקרה של רעידות אדמה. בנוסף, אני מכין מסמך על טיפול באסון שעלול להתרחש מחוץ לגבולות המדינה – כמו התרסקות מטוס או מסוק – כדי שנדע מראש מי מטפל, מול מי עומדים, איך מתמודדים עם הזיהוי וההלכה ומי האחראי."