למזלנו הרב, השבועות האחרונים היו עמוסים בהתרחשויות כלכליות חברתיות ועכשיו, עם הרצון הפלסטיני להכריז על מדינה משל עצמו, גם בהתרחשויות מדיניות. כל אלו גם יחד הסיטו במעט את המיקוד הרגיל של הציבוריות הישראלית ושל כלי התקשורת הנשכניים שלה מהדרמות הקטנות שהיו מסעירות בימים כתקנם את המדינה כולה.
אין כמובן דרמות עסיסיות רוויות יצריים ועמוסות סטריאוטיפים שאפשר להתענג עליהם ולמלא את דפי הצבע בעיתונים היומיים, כמו אלו שמייצרת החברה החרדית - ובאמת שלא משנה האם מדובר בסתם עניין קהילתי פנימי או אפילו כזה כלכלי ובטח ובטח אם מדובר בעניין שנראה בעיניהם ככפייה דתית.
עשה איתנו חסד הבורא שבימים ובשבועות האחרונים מעסיקות את התקשרות סוגיות קצת יותר דרמטיות, כי אחרת היכן היינו מניחים פנינו אם תדמיתה של החברה החרדית הייתה שבה ומוכתמת בגלל תמונות האלימות מהמלחמות הבלתי פוסקות מישיבת פונוביז, או אלו של המאבק חסר הפשר במאפיות ובחניות ספרים במאה שערים ובטח ובטח בכל מה שקשור למאבק המיותר והמזיק בבית שמש.
אלף חכמים לא יוכלו לתקן מה שטיפש אחד מצליח לקלקל - אומר הפתגם העתיק והמדוייק. והדברים נכונים שבעתיים כשהטיפש כבר למד מזמן שהוא לא לבד, ושאת השתיקה של כלל האחרים מסביב הוא מפרש כסוג של פחד ממנו במקרה הטוב וכסוג של הסכמה שבשתיקה במקרה הרע.
אנחנו יכולים כמובן לטמון את הראש בקיר ולהמשיך לטעון שמדובר בקומץ של סהרוריים שאינם מייצגים את החברה החרדית כולה. אנחנו כמובן יכולים להוכיח באלף הוכחות שהחברה החרדית מבוססת על דרך ארץ ונועם הליכות, ואנחנו יכולים כמובן להמשיך ולהתלונן שעושים לנו עוול נוראי ושהוא רק התירוץ והאיצטלא לתחושות ניכור הרבה יותר קשות.
אבל דווקא בימים האחרונים שלפני ראש השנה אולי הגיע הזמן לעשות חשבון נפש ציבורי ולומר: האם אין לנו חלק בתדמית הדמונית הזו שייצרנו לעצמנו? האם הפחד שאנחנו מגלים כלפי אותם קיצוניים לא צובע אותנו כולנו באותם צבעים, שאנחנו כל כך מנסים לברוח מהם? והאם באמת רק הצד השני אשם כשהוא רואה אותנו כגוש שחור אחד שמאיים להתגלגל לעברו ולרמוס את כל מה שחשוב בעיניו.
אם נקח למשל את המאבק האחרון בעיר בית שמש, שכאמור רק בנס לא מקבל את תשומת הלב הציבורית שהיה אמור לקבל, אולי נצליח להבין שלא תמיד מדובר בשנאה עיוורת לכל דבר שריח חרדים נודף ממנו.
העיר הזו שעל אף מיקומה הגיאוגרפי, נחשבה עשרות שנים לעיר זניחה ושולית כזו שתמיד היוותה דוגמא לעיירת הספר הפריפריאלית הסטנדרטית של שנות החמישים קמה לתחייה בעשור וחצי האחרונים עם בניית השכונות החרדיות והדתיות החדשות שבה.
העיר הזו, שגדלה בקצב מסחרר מבחינת מספר התושבים התחלות הבנייה ופיתוח מוסדות חינוך, ובכל זאת היא זוכה בפעם השנייה בפרס השלטון המקומי על ניהול איכותי ויעיל יכולה הייתה להוות מודל ודוגמא שלמרות שיותר מ-64% מתלמידיה הינם חרדים ויותר מ-51% מכלל התושבים שבה מוגדרים כחרדים - עדיין היא מצליחה לשמר את האקלים האיכותי שמאפשר לקבוצות אוכלוסייה שונות כל כך להתגורר אחת לצד השנייה.
העיר הזו יכולה הייתה להוות עבורנו ועבור החברה הישראלית כולה את הדוגמא והמודל שלמרות הסטריאוטיפים שהוצמדו לנו, אנחנו מסוגלים להכיל ואולי אפילו לקבל גם את השונה מאיתנו ולייצר את אותה אטמוספירה ציבורית שמצמצת את השונות ולא מעצימה אותה
ראש העיר של העיר הזו, שהגיע מרקע של קבלת השונה ועל אף חרדיותו עושה מאמצים ההרואיים לשמר את תחושת השייכות לעיר בקרב מגזרים שלא ממש מתפללים איתו באותו בית כנסת, יכול להיות ההוכחה שהעובדה שיש על ראשך מגבעת אינה פוגעת ביכולותיך המקצועיות ובאחריות הציבורית שלך כלפי כלל הציבור בעירך גם אם אתה חלוק באופן מהותי על אורח חייהם.
אבל במקום זה, מה שיוצא החוצה מהעיר הזו זה מאבקים בלתי פוסקים על שליטה פנאטית במרחב הציבורי, על אבנים שמתעופפות בלי יעד ובלי סיבה מוגדרים, על בעלי עסקים שנאלצים להתקפל בפני איומים על רכושם ועל מלחמות אגו ושליטה שצבועות בצבעי קנאות לענייני דת.
והציבור הכללי רואה וקורא וממתין בקוצר רוח ואפילו מתחנן לקול השפוי שיצא מהמחנה שלנו ויגיד את מה שכולנו חושבים: זאת לא הדרך, זאת לא הצורה!
עומדים ראשי ערים אחרים ומקשיבים לקולות שעולים מהעיר הזו, ומנסים לדמיין לעצמם מה יקרה אם בעיר שלהם יתגוררו ארבעים אלף חרדים. הם עומדים ושואלים את עצמם מי ערב לנו שאת הצילומים שהם רואים היום רק על דפי העיתונות הם לא יראו מקרוב יותר ברגע שהם יפתחו את שעריהם לאוכלוסייה החרדית.
במקום זה אנחנו מסתגרים במרחב הפרטי שלנו, מותירים את הבמה לאלו שהתדמית שלנו מעניינת אותם כשלג דאשתקד ואת ראש העיר מטעמנו אנחנו מעמידים במצב בלתי אפשרי לבחור בין מאבק לא מתפשר נגד קבוצות בדלניות שהגבולות שלהן לא ברורים לבין האחריות לכך שבעירו תתקבע ההכרה הציבורית שאולי בכלל לא כדאי שעיר מעורבת תנוהל בידי אדם חרדי.
כל מי שבא במגע עם החברה הכללית מרגיש את אותה תחושת פחד שמוסווית היטב בהררים של שנאה ובוז חיצוניים, שבא לידי ביטוי אחר כך בקבלת החלטות תקציביות שגורליות לכולנו. כל מי שנפגש אי פעם בפגישה בלתי אמצעית עם יהודים מהחברה הכללית שמע את המשפט, "אתה שונה מכל החרדים" משל חרדיות ואלימות הם מושגים נרדפים. כל מי שיצר לו ממישקים עם החברה החילונית מכיר את התחושה הזו שאחרי כמה דקות של שיחה פתאום נקלטת בלבך התחושה שבניגוד למרחקים הרגשיים העצומים, הפערים המהותיים הרבה יותר מצומצמים. והשאלה הגדולה היא האם אין לנו, כחברה וכיחידים אין לנו חלק בעובדה שאין לנו ממש תשובה לשאלה הזו.