חגיגות העצמאות של מדינת ישראל הצעירה הביאו עמן לא פעם זיכרונות ותביעות להכרה מצד מי שלחמו בגבורה בשדות הקרב של מלחמת השחרור – מתנדבי המח"ל (מתנדבי חוץ לארץ).
כ-3,500 מתנדבים ממדינות דוברות אנגלית ומהעולם החופשי הגיעו באותם ימים גורליים להילחם בשורות צה"ל, מתוכם כ-1,400 מארצות הברית.
מרביתם היו ותיקי מלחמת העולם השנייה, ובהם גם לא מעט נוצרים, שהשפעתם הייתה מכרעת בהקמת זרועות חיוניות כמו חיל האוויר והצי.
אחד מאותם מתנדבים אמריקאים למשל, היה טום טוגנד, סטודנט צעיר באוניברסיטת ברקלי שבקליפורניה, שעבר במאי 1948 ליד בית קולנוע קטן בסן פרנסיסקו וראה כרזה המכריזה: "היהודים נלחמים על מדינתם". המראה הזה הצית בו את הרצון להצטרף למערכה. לאחר מסע ארוך וחשאי דרך צרפת ועלייה על אונייה רעועה, הגיע טוגנד לישראל וגויס ליחידה יוצאת דופן: סוללת אנטי-טנק מספר 4, המוכרת כסוללה ה"אנגלו-סכסית".
את היחידה הקים לסטר גורן, תסריטאי הוליוודי ששירת כמפקד מרגמות בצבא האמריקאי. גורן החליט לנהל את היחידה באופן "דמוקרטי" ייחודי שבלט אפילו על רקע הצבא הלא-ממוסד של 1948: ביחידה לא היו דרגות, לא הצדיעו, וכל החלטה – למעט בשעת קרב – התקבלה בהצבעת רוב.
הבז של מלטה
רק כדי להבין את ההון האנושי שבא ארצה בין אלפי מתנדבי המח"ל נתמקד באחד מיוחד שבהם: ג'ורג' "באז" ברלינג אלוף ההפלות המפורסם ביותר של קנדה במלחמת העולם השנייה. ברלינג, שזכה לכינוי "הבז של מלטה", קנה את עולמו כצלף אווירי מחונן לאחר שהפיל 27 מטוסי אויב תוך 14 ימי לחימה בלבד בשמי מלטה ב-1942, ובסך הכל נזקפו לחובתו כ-31.5 הפלות מאושרות במהלך המלחמה.
במאי 1948, עם פרוץ המלחמה, נאות להצטרף לשרות חיל האוויר הישראלי הצעיר שהיה צמא לטייסים בעלי ניסיון מבצעי מוכח.
אולם רוח הקרב של ברלינג לא הספיקה להגיע לשמי ישראל. ב-20 במאי 1948, בעת שהיה בדרכו לארץ, המריא לטיסת ניסוי בשדה התעופה ברומא על גבי מטוס תובלה מסוג 'נורסמן' שנרכש עבור חיל האוויר. כתוצאה מתקלה טכנית התרסק המטוס. ברלינג נהרג במקום, יחד עם הטייס היהודי-אמריקאי לאונרד כהן.
אלוף ההפלות האגדי הובא למנוחות בבית הקברות הצבאי בחיפה, והיה לאחד מסמלי הטרגדיה וההקרבה של מתנדבי חוץ לארץ במאבק על עצמאות ישראל.
היחידה, שהחלה להתאמן ללא תותחים אמיתיים אלא רק עם דגם עץ, התבססה במהירות כאחת היחידות המיוחדות והצבעוניות בנגב. אך בין כל חבריה דוברי האנגלית, בלט דמות אחת מסתורית, מיתית כמעט, שהביאה איתה את ניחוח המערב הפרוע האמיתי: ג'סי סלייד, או בכינויו "טקס".
ג'סי סלייד: חצי אירי, חצי נאוואחו – ולוחם עברי
ג'סי סלייד נולד באריזונה בשנת 1925, לאב אירי ולאם בת שבט הנאוואחו, שילוב שהעניק לו חזות ייחודית – עור אדמדם ועיניים כחולות ויוצאות דופן. הוא גדל בטקסס, על אוכף הסוס, בחוות הבקר הענקית של הוריו שהשתרעה על פני 8,000 דונם ועליה רעו כ-2,000 פרות לבשר. מגיל צעיר ידע להשתעשע בנשק, ונודע כמי שמסוגל לנעוץ קליע בתוך כדור טניס שהושלך לאוויר.
בגיל 17 התגייס לצבא האמריקאי. הוא שירת כמקלען במטוסי צלילה בצפון אפריקה ובאירופה, מטוסו הופל ארבע פעמים וג'סי שרד, לאחר מכן עבר לחיל השריון שם ג'סי הפך ללא פחות מאגדה. באחד המקרים, במהלך סיור, מצא את עצמו ג'סי עם פלוגתו עמוק מאחורי קווי הגרמנים, אך בזכות קור רוח וסבלנות הצליח לחזור לבסיסו כשהוא מביא עמו בשבי לא פחות מ-15 טנקי "טייגר" גרמניים על צוותיהם.
השאלה הגדולה שריחפה מעל דמותו של סלייד הייתה: מה מביא צעיר חצי-אינדיאני מטקסס להילחם על הקמת מדינה יהודית במזרח התיכון? התשובה נעוצה בידידות עמוקה שרקם במהלך שירותו בצבא האמריקאי עם קפטן באום מברוקלין.
שניהם חשו מופלים ולא שייכים – לבאום קראו בלעג "ג'ובוי" (ילד יהודי) ולג'סי "דם אינדיאן" (אינדיאני ארור). באום היה האדם הראשון שהתייחס לג'סי כאל שווה בין שווים, והוא נהג לספר לו בלהט על ארץ ישראל.
דבריו נחרטו בליבו של סלייד, וכאשר המלחמה באירופה הסתיימה והשעמום בטקסס החל להעיק, החליט ג'סי להגיע לפריז ולהירשם כמתנדב למען ישראל הצעירה.
קאובוי בערבות הנגב
עם הגעתו לישראל, הפך ג'סי סלייד ללוחם, נהג וסייר בסוללה האנטי-טנקית הרביעית. הוא השתתף במבצעים הגדולים בנגב ובצפון – ממבצע "יואב", כיבוש משלט 113 ועיראק סואידן, דרך מבצע "חירם" בגליל, ועד למבצע "עובדה" הגורלי.
סלייד טיפח באדיקות מראה של קאובוי קלאסי: הוא לבש חולצות משובצות כחולות, מכנסי חאקי הדוקים ומגפי רכיבה גבוהים שהוזמנו במיוחד אצל סנדלר ישראלי לפי הנחיותיו המדויקות. הוא חבש כובע שוליים רחב שקנה ממתנדב אוסטרלי, ועטה לצווארו מטפחת אדומה. הוא דהר ברחבי המדבר בג'יפ צה"לי שעליו נרשם בגדול: "JESSE RIDES AGAIN" (ג'סי רוכב שנית).
האמונות של ג'סי היו צבעוניות לא פחות מהמראה שלו: כדי לא לקחת סיכונים מיותרים בקרב, הוא נהג לצאת אל האש כשהוא עונד בו-זמנית קמע אינדיאני מסורתי, צלב נוצרי "ולהבדיל" מזוזה. בנוסף, הוא נשא עמו אקדח "קולט" תופי ישן (סיקס-שוטר) משנת 1876, אותו ירש מסבו האירי.
במרץ 1949, במהלך מבצע "עובדה", הגיעה היחידה אל הנקודה הדרומית ביותר – אום רשראש (כיום אילת). הלוחמים המאובקים השקיפו על מי המפרץ הכחולים, פשטו את בגדיהם וקפצו אל המים. עבור ג'סי, הרגע הזה היה התגלות: כשהביט סביבו על מרחבי הנגב הפראיים, על ההרים והיובש, הוא הרגיש בבית. "זהו האקלים הטקסני", אמר אז לחבריו, "רק שהאנשים פה טובים יותר".
באותו רגע נולד בליבו החלום הגדול: להקים בלב המדבר השומם חוות בקר ענקית, בדיוק כמו בטקסס.
"הכוכב הבודד"
ג'סי סלייד לא שמר את החלום לעצמו. הוא הדביק בהתלהבותו את חגי אבריאל, קצין המודיעין של מרחב הנגב, ויחד עם קבוצה של כ-12 עד 16 צעירים – ובהם סיירים, מתנדבים קנדים, אנגלים, צרפתים וצברים – החלו לתכנן את הקמת החווה. ג'סי כבר ידע בדיוק איך יקראו למקום: "הכוכב הבודד" (Lone Star), על שם כינויה של מדינת טקסס בארצות הברית.
הוא תכנן להקים שם גם אכסניית דרכים לתיירים, וקיווה להביא בקר משובח המסוגל לגדול באזורים דלי מים.
באותם ימים משך סלייד תשומת לב עצומה. דמותו של הקאובוי הגבוה והרזה עם אקדח ה-44 מהמערב הפרוע שהסתובב בבאר שבע כשהוא רוכב על סוס ששחרר מערבי כלשהו, הפכה לאטרקציה עיתונאית.
כשהעיתונאית והסופרת האמריקאית רות גרובר ראיינה אותו בבאר שבע, פנה אליה ג'סי בבקשה מיוחדת: אני רוצה להתחתן כאן בארץ, תוכלי למצוא לי משהיא טובה בארצות הברית ותשלחי אותה לכאן. שיהיה לה שכל – אבל לא יותר מדי. שתאהב חיות. שתדע לטגן ביצים וסטייקים. ואם היא יודעת להכין ויסקי מתירס – עוד יותר טוב
השמועה על ה"קאובויס של הנגב" הגיעה אפילו לאירופה, והמוזיקאי פרנק פלג שביקר בצ'כוסלובקיה סיפר שהעיתונאים המקומיים שאלו אותו בפליאה האם נכון שיש בישראל תנועה בהשראת בוקרים אמריקאים.
בעיתון אוסטרלי נאמר: סלייד, הוא מדבר מספיק אנגלית כדי להסביר את עצמו, אך שפת האם שלו היא שפת השבט האינדיאני העתיק ממנו הוא מגיע.
אך החלומות הרומנטיים של ג'סי התנגשו חזיתית בחומת הביורוקרטיה הישראלית הצעירה. המוסדות המיישבים, משרד החקלאות והסוכנות הציבו קשיים. השטח שביקשו הצעירים להקים בו את החווה לא הופיע בתוכניות המקוריות, ואישורי הקרקע והלוואות הבנייה התעכבו חודשים ארוכים.
לג'סי, שהתרגל למרחבים הפתוחים ולפעולה ישירה, נגמרה הסבלנות. לקראת סוף שנת 1950 הוא נעלם כלא היה. נפוצו שמועות שונות על גורלו: חלק סיפרו כי נתפס כשהוא מבריח בקר מעבר לגבול הירדני, ואחרים טענו כי פשוט מאס בהמתנה לביורוקרטים וחזר למולדתו בטקסס. כך או כך, הקאובוי האינדיאני עזב את הבמה, אך הזרע שזרע באדמת המדבר כבר החל לנבוט.
לידתו של "שדה בוקר" והמכתב מ"הזקן"
חגי אבריאל סירב לתת לחלום של ג'סי לגווע. בשנת 1951 השתחרר מהצבא, אסף מחדש את החבורה והחליט לפרוץ את המחסום הביורוקרטי. לעזרתו נחלץ אחיו, אהוד אבריאל, שהיה דיפלומט בכיר וראש לשכתו של ראש הממשלה.
אל הגרעין הצטרף גם יעקב עורב (בודה), אגרונום ממשרד החקלאות שהיה מאוהב בנגב, ושחלם לחיות במקום שבו יש "רק שמיים וארץ". בודה הציע לקרוא למקום בשם עברי המבוסס על שמו הערבי של ההר הסמוך, "ג'בל בקרה" (הר הפרה) – "שדה בוקר". המילה "שדה", הסביר בודה, נלקחה מהשם המקראי "שדה מואב", שמשמעותו רמה גבוהה.
בינואר 1952 התכנסו עשרת המייסדים הראשונים בביתו של עורב והכריזו על הקמת קואופרטיב "שדה בוקר – חווה לגידול מקנה". ב-15 במאי 1952 עלה היישוב על הקרקע בלב המדבר.
השנים הראשונות היו קשות ומסוכנות. הנגב של אותם ימים היה ספר פרוע האפוף מתח ביטחוני רב. חברי הקבוצה ספגו אבדות קשות: בספטמבר 1952 נרצחה חברת הגרעין ברברה פרופר בעת שרעתה את עדר העיזים של היישוב, וכמה חודשים לאחר מכן נרצח חבר נוסף, יוסף יאירי, ממארב ירי בדרך לחווה.
בעקבות הרציחות נשלחה למקום מחלקה של כ-60 חיילי נח"ל כדי לתגבר את השמירה ולסייע בהרחבת המשק. יהושע כהן, לשעבר מבכירי לוחמי הלח"י, מונה ל"שריף" של שדה בוקר ואירגן את מערך ההגנה והקשרים עם השבטים הבדואים באזור.
במאי 1953 עבר במקרה באזור ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, שהיה בדרכו לסיור בדרך הנפרצת למכתש רמון. "הזקן" הוקסם מהחבורה הצעירה והנחושה שחיה בלב השממה ללא שיוך מפלגתי או תנועתי. שבוע לאחר מכן שלח להם מכתב נרגש בו כתב: "בכל 47 שנותיי בארץ לא ראיתי מפעל חלוצי כמו שדה בוקר... מעולם לא קינאתי באיש, אך בביקורי אצלכם היה לי קשה לחנוק בליבי את רגש הקנאה: מדוע לא זכיתי להשתתף במעשה כזה?".
בדצמבר 1953 מימש בן-גוריון את קנאתו, התפטר מתפקידו כראש ממשלה ועבר להתגורר בצריף עץ צנוע בשדה בוקר, דבר שהעניק למקום פרסום עולמי. כשנשאל בן-גוריון באחת ממסיבות העיתונאים הראשונות שלו מדוע בחר דווקא במקום המבודד הזה, ענה בפשטות: "האנשים פה משוגעים, ואני אוהב משוגעים".
>> למגזין המלא - לחצו כאן
במרוצת השנים והדורות שעברו, דמותו של ג'סי סלייד, הקאובוי מטקסס שהתניע את גלגלי השיניים של ההתיישבות הזו, הלכה ונשכחה מלב התושבים. עם זאת, בכתבות וברפורטאז'ים שליוו את היישוב בשנותיו הראשונות, נהגו העיתונאים להזכיר בגאווה כי "רעיונו של המתנדב ג'סי סלייד מטקסס סוף כל סוף קורם עור וגידים", וציינו כי "כאן עדיין זוכרים את הקאובוי המשוגע".
0 תגובות