ארבעה ימים אחרי שגופת החלל מני גודארד הי"ד, חזרה לארץ על ידי רוצחי חמאס, בשעה זו (שני) מסתיימת הלוויתו בבית העלמין שבקיבוץ בארי, בנו ושתי בנותיו ספדו לו.
גוני גודארד, בנו של מני הי"ד זעק בהלוויה: ״אבא היקר, יותר משנתיים אני רוצה להגיד לך שאני אוהב, שאני מתגעגע, ואני רוצה גם לבקש סליחה. סליחה שלא הצלחתי להציל אותך ואת אמא, סליחה שלפעמים לא הייתי בן טוב, סליחה שלקח יותר מדי זמן להביא אותך לקבורה לצד אמא של כך אהבת".
"אני רוצה", הוסיף הבן ברגש: "להגיד תודה על הכל - תודה שהענקת לי משמעות בחיים, להרגיש נאהב, לא וויתרת עלי לא משנה מה. אני זוכר שאני מצוברח הייתי בא אליך. לא דיברנו, רק התחבקנו. החיבוק שלך היה כל כך מיוחד, חיבוק אוהב, חיבוק שנותן תקווה, חיבוק של בטחון".
לסיום אמר הבן: "אני תמיד אזכור את הרגעים שלנו יחד - הטיולים, הקולנוע, כל המקומות שהיינו אוהבים ללכת אליהם, אתה ואני. אבא יקר שלי, אתה יכול לנוח לך בשלווה עם אמא למעלה. אתם יכולים להסיר את הדאגה שלכם עלינו, אנחנו שורדים בחיים האלה בזכותכם. אבא שלי, תנוח בשלווה, אתה תמיד תיהיה הלב הפועם והחזק שלי".
מור גודארד השרוני, בתו של מני הי"ד ספדה ואמרה: ״אבא, אני עומדת פה בבית העלמין של קיבוץ בארי. בית העלמין שהשקט והעצב שלו מספרים כל כך הרבה על היום הנורא ההוא. שנתיים וכמעט חודשיים עברו מאז השבת השחורה. והיום אנחנו זוכים סוף סוף להיפרד ממך. ואיך נפרדים? איך נותנים מקום לכל כך הרבה כאב ועצב? כי זה כואב וזה עצוב וזה שובר את הלב. אבא שלי, אתה שהיית האיש עם הלב הכי גדול בעולם. נכון שכל ילד חושב שאבא שלו הוא הכי מכולם, אבל אתה באמת היה כזה".
"כשהייתי ילדה", סיפרה הבת: "היית לי עוגן. אני זוכרת איך היית מרים אותי גבוה באוויר ומסתכל עליי במבט הזה שרק לך יש אותו , המבט שאומר: "את מוגנת , את בטוחה". גם כשגדלתי המבט הזה נשאר. ידעתי שתמיד תהיה שם בשבילי. גם אם האוטובוס מאחר ולא בא לי לחכות או ששכחתי לקנות משהו. או שעשיתי שטויות באיזו מסיבה.... או כשהנכדים נולדו וצריך לשמור עליהם, להסיע אותם, לקנות להם, להיות שם בשבילם. אתה תמיד שם. היית הייצוג הכי שלם לָכוח של נוכחות. וככה התנהלתי בעולם. בידיעה גמורה שלא משנה מה: יש לי את אבא".
"את תחושת הביטחון", הוסיפה הבת וספדה: "הזו הענקת לא רק לי. אלא גם לכל בני המשפחה שאהבת והערצת. ולמאות החברים שאספת לאורך הדרך. כי כל מי שפוגש לב כל כך גדול רוצה להיות שם לידו. וכן. צריך לדבר גם על אשתך. אישה שאין גאה ממני על הזכות לקרוא לה אמא שלי. ביחד הייתם צוות בלתי מנוצח. היא היתה אשת מילים ואתה איש של מעשים. היא דיברה ערכים ואתה הלכת שבי אחריה. והפכת הלכה למעשה. וככה חיינו חיים פשוטים, מאוחדים, נעימים ושקטים, בֵצֵל האהבה שלכם אלינו. והאהבה אחת לשניה. עד השבת ההיא, שבה העולם התהפך".
עוד ספדה הבת: "ביממה אחת גם נלחמנו עלינו ועל הבית שלנו, כל אחד בביתו. וגם הפכנו יתומים. איך אפשר לחיות בלי ההורים הכי טובים בעולם הזה? לאחר חודשיים של הלם מהמצב החדש, הוספנו לעצמנו טייטל נוסף, קשה וקודר. הפכנו לאחת ממשפחות החטופים. המחבלים לא הסתפקו בכך שגזלו אתכם מאיתנו. הם שללו גם את הזכות הכי בסיסית שיש – לקבור אותך לצד אמא".
הבת הוסיפה בכאב ואמרה: "המאבק להחזרת החטופים היה ארוך, מתיש וסיזיפי. היו רגעי שפל קשים, פחד וחרדה שלא ידעו גבולות. ובעיקר אינסוף סימני שאלה. והיו גם המון רגעים שרציתי להרים ידיים. להשתבלל בתוך הקונכיה שלי. כי באיזה עולם צריך להאבק על קבר? באיזה עולם סוחרים כך באנשים? ברגעים הכי נמוכים שעברתי דיברתי אליכם. דיברתי איתך ועם אמא, שאלתי מה הייתם עושים? מה הדבר הנכון? ואתם הייתם המצפן שלי. בדיוק כמו שהייתם תמיד. וכפי שלעד תהיו. אתם חינכתם אותנו על פי אמות מידה ברורות. על פי סולם ערכים שאומר: קדושת האדם לעד תהיה חשובה יותר מקדושת האדמה. חינכתם אותנו שלא משאירים איש מאחור. שלא מפנים עורף למשפחה".
"בזכותכם", ספדה הבת: "בזכות הערכים שנתתם לנו, המשכנו בכל כוחותינו. וכשהותשנו - גייסנו עוד כוחות - מכם. ידענו שזה לא רק המאבק הפרטי שלנו. זהו מאבק על צביונה של מדינת ישראל. כי לא תהיה פה תקומה ולא יהיה פה תיקון - עד שאחרון החטופים, יהיה בבית. והמאבק הזה לא הסתיים. כי עדיין ישנם שלושה חטופים בעזה. אחד מהם הוא דרורי של יובל ודורית חבריך הטובים. אני יודעת שבמקומנו לא היית עוצר עד שכולם יחזרו. עד שנשקם את האמון ואת הערכים שעל בסיסם הוקמה המדינה שכל כך אהבתם".
"ואבא", המשיכה הבת לספוד לאביה בכאב: "במעמד הזה אני רוצה גם להתנצל בפניך. סליחה שהיית המגן האנושי. סליחה שעברת את הסבל הזה. סליחה שהמדינה לא הייתה שם והצבא לא היה שם. סליחה שלא היה מי שייגן עליך. לא הגיע לך מוות כזה. לא הגיע לך להיות 769 ימים מוטל ברחובות עזה. וסליחה נוספת, על כך שגם אחרי שנתיים וחודשיים, הממשלה שבמשמרת שלה נרצחת, עדיין לא חושבת שמגיע לציבור תשובות. רק אתמול החליטו חברי הממשלה שלא תקום ועדת חקירה ממלכתית לטבח השבעה באוקטובר".
לדבריה: "האסון הנורא ביותר שידע העם שלנו מאז השואה - לא מצדיק בעיני המנהיגים שלנו ועדת חקירה עצמאית ובלתי תלויה. אנחנו שנותרנו לבד בקו הראשון מול האויב בשבעה באוקטובר, אנחנו שהגנו בידינו על עצמנו ועל ילדינו. אנחנו שאיבדנו את היקרים לנו מכל - אומרים באופן ברור: לא נסכים שהאחראים להפקרה יֵמָנוּ את האחראים לחקירה. אנחנו לא נשתוק ולא נפסיק להיאבק - עד שתקום פה ועדת חקירה ממלכתית שתספק תשובות אמיתיות ותדאג שאסון שכזה לא יחזור על עצמו וכל הנושאים באחריות ישלמו את המחיר. לא נעצור ולא נתייאש. ברור לי שזה גם מה שאתם הייתם עושים אילו הייתם כאן במקומנו".
לסיום אמרה הבת: "אבא שלי, עכשיו אתה פה. נקבר באדמת בארי שכל כך אהבת. ליד אהובת ליבך. בשבילך המסע הזה נגמר. גופך יוכל לנוח עכשיו. ונשמתך חופשית. אני רוצה להודות לך על 40 שנה מופלאות עם אבא שאין מדהים ממנו. ולהודות לך ולאמא גם על האחים המדהימים שלי. תן לה חיבוק גדול מאיתנו. מבטיחים שאין לכם מה לדאוג. אנחנו נהיו בסדר. נוח על משכבך בשלום. תודה שהיית אבא שלי״.
בר גודארד, בתו של מני הי"ד אמרה בהספדה: " לקחת את הזמן אה אבא? לא אהבת שמאחרים לך אבל איזה איחור אופנתי דפקת לנו... אבא, זה כל כך קשה לתאר במילים מה היית עבורי. זה התחיל כבר בילדות, שלא הסכמתי להירדם בלי שאני שמה עלייך את הראש. כמה חלומות הגשמת לי, איך תמיד ידעת מה אני רוצה בלי שאצטרך להגיד כלום. אמרת לי תמיד שמותר לי הכול, גם כשהחלומות שלי היו מופרכים כמו נגיד לישון בכלבו - אותך זה אף פעם לא הפחיד. אירגנת לי יום הולדת בכלבו ואחר כך הבאת לי מזרונים ושקי שינה. נשארנו לישון שם עם דן וערגה".
"אתה זוכר אבא", אמרה הבת בכאב: "את ימי שבת כשהייתי קטנה, ואתה היית בתורנות שמירה בשער של הקיבוץ? היית סוגר את השער ומתחבא ואני הייתי צריכה להגיד למי שרוצה להיכנס שאסור לי לפתוח את השער עד שאבא שלי חוזר ואתה היית מתחבא בצד ומתפוצץ מצחוק, וכמה אהבתי את הצחוק הזה. ואני לא הייתי נשברת. הייתי עומדת במשימה ששלחת אותי אליה וגם עכשיו אבא, לא נשברתי. עמדתי במשימה להשיב אותך לפה. בסתר ליבי אולי קיוויתי מדי פעם שבשלב כלשהו תגיח מהצד ותתפוצץ מצחוק. אבל הפעם היינו רק אנחנו".
"חודשיים לפני האסון", המשיכה הבת וספדה: "באחד הבקרים כשהייתי בדרך לעבודה ואמא הייתה בחו"ל התקשרת אלי - אמרת שאתה בסורוקה, שאתה צריך לעבור ניתוח ולא רצית להדאיג אותנו. אבל לא נותנים לך לעבור את הניתוח בלי מלווה. שאלת אם אני יכולה לבוא, וכמה מאושרת הייתי שבחרת אותי כמלווה שלך. כמה רציתי לדאוג לך לכל העניינים - רפואיים, בירוקרטיים, כל מה שצריך. כמה שמחתי שלאט לאט שחררת והעברת לי את כל המשימות. ביום ההוא בסורוקה בילינו יום שלם ביחד במחלקה. אתה שוכב במיטה בבגדי ניתוח ואני לידך. כל כך רציתי לסעוד אותך אבא, דמיינתי אותך מזדקן לידי, ליד אמא, דמיינתי אותי מטפלת בך בדיוק כמו שטיפלת בסבא יעקב. דמיינתי את הילדות שלי גדלות לך בידיים. לומדות על כיבוד הורים כפי שאתה לימדת אותך דרך מעשים. דמיינתי אותך מחבק את נוגה כל כך הרבה פעמים ובכלל לא הכרת אותה. כמה היית אוהב אותך אבא".
הבת המשיכה וספדה: "באותה נחישות שבה אמא ואתה הלכתם כל שבת להפגנות למען הדמוקרטיה, המוני ישראלים מדהימים קמו ונאבקו כדי שאתה וכל החטופים תחזרו הביתה ובהזדמנות הזאת אני רוצה לומר תודה לכולכם, לכל האנשים שליוו ומלווים אותנו בדרך הזאת. תודה לעזריה ההקצין המלווה שלנו, שלפני יותר משנתיים הסתכל לנו בעיניים בימים שבהם אף אחד לא ממש העז לעשות את זה. הוא הבטיח שלא ילך לשום מקום עד שאבא חוזר, והוא באמת עמד בהבטחה. וליואב הקמ"ן תודה על הליווי. תודה על היושרה. תודה שהנחת בפנינו את האמת גם כשהיא הייתה קשה וגם כשלא היה מה להניח. תודה למנהלת החטופים והנעדרים, לגל הירש, ליפעת, ליואל. תודה למטה להשבת חטופים ונעדרים - האירגון האזרחי הכי מעורר השראה ותקווה במדינת ישראל. מקום שהיה לי לבית, אנשים שהפכו להיות לי לב".
"תודה לחיילי צה"ל הגיבורים", אמרה הבת והוסיפה: "תודה שאתם הולכים לכל משימה. תודה למיכה קליין ולענבר ולקיבוץ להב. לקראת סיום אני חוזרת אליך אבא וממילא אני תמיד איתך. סליחה שלא הספקת להגשים את כל החלומות שלך, סליחה שהבית שלכם הפך לשדה קרב, סליחה שהלכת מאיתנו מוקדם מדי, סליחה שהיית בעזה כל כך הרבה ימים, סליחה שלא הספקת לראות את הפועל מביאה את הגביע. אני נשבעת לך אבא, למען זכרך ולאורך - אני אלחם שתוקם ועדת חקירה ממלכתית ושהאשמים יישאו באחריות. כן - גם מול ממשלה שנשבעה לעשות הכול כדי למסמס את החקירה. אלחם שתהיה פה מדינה טובה יותר. מדינה שרואה את האזרחים שלה ונלחמת למענם, מדינה שלוקחת אחריות, מדינה שתהיה ראויה לילדים שלנו. אבל לפני הכול אני נשבעת שאלחם עד שדרור, רני וסותטיסאק יהיו בבית. בדיוק כפי אתה היית עושה. אני מבטיחה לעמוד לצד יובל ודורית כפי שהיית עושה".
לסיום אמרה הבת: "אני יודעת שאני אמורה להרגיש כעס על מה שקרה, על הרצח שלך, על הרצח של אמא, על ההפקרה, על 769 ימים בגיהנום בהם נאבקו להחזיר אותך. אני יודעת שאני אמורה לכעוס אבא, אבל כל מה שאני מצליחה להרגיש זה כמה אני ברת מזל. איזה מזל היה לי בחיים שזכיתי באבא כמוך. גם היום, כשאני יודעת כמה כואבת הפרידה ממך, עדיין לא הייתי מתחלפת עם אף אחד בעולם. עם המחיר של 32 שנה עם אבא כמוך ולהיפרד בצורה כל כך אכזרית, אני עדיין בוחרת בזה בלב הכי שלם שיש. אוהבת אותך הכי בעולם״.
נשיא המדינה יצחק הרצוג ספד בהלוויה: ״מני היקר והאהוב, התכנסנו כאן היום - בקיבוץ בארי שכה אהבת חייך למעלה משנתיים אחרי הטבח המחריד של שמחת תורה - שבעה באוקטובר; כדי ללוות אותך למנוחת עולמים. סוף סוף למנוחת עולמים. אנחנו עומדים כאן היום, ונפרדים ממך מני, אך למעשה דברי הפרידה האלה מוקדשים כמובן לשניים – לך ולאיילת אהבה אמיתית של חייך. שהרי הייתם זוג בלתי נפרד באהבתו – בחייו ובמותו; והנה אתם שוב יחד, ואנחנו – הכואבים והאבלים כאן לצידכם".
"זכיתי", סיפר הנשיא: "להכיר אותך, מני, לא מעט דרך איילת – הקורנת מאהבת העם והאדם - בפעילותנו הציבורית והפוליטית המשותפת. אני זוכר את התמונה המחויכת, המקסימה, הנחושה של שניכם – ששלחה לי איילת מאחת ההפגנות בקיץ 2023; וזוכר איך ביולי 2023, כשלושה חודשים לפני אותו בוקר נורא, איילת שלחה לי הודעה מלאת דאגה למדינה, שאותה חתמה במילים: "אנחנו", הכוונה אליך ואליה, "אנחנו רק אנשים מהשורה שרוצים לחיות באחווה". מילים שלימים קיבלו משמעות מצמררת, מדממת וכאובה כל כך".
"אני זוכר", הוסיף וסיפר הנשיא: "איך חשבתי עליכם באותו בוקר מר ונמהר של הטבח הנורא; ואיך – בשעה שביקרתי בבתים החרבים, העשנים, של בארי ושל הנגב המערבי – בימים לאחר הטבח – חשבתי על השעות האחרונות שלכם, על הסיוט המחריד שעברתם –דווקא אתם – הטובים כל כך, היקרים כל כך, אוהבי שלום ורודפי שלום. אני זוכר איך לנגד עיניי עלו אז והנה שוב עולות מילותיו המטלטלות של הסופר הדגול יוסף חיים ברנר, שנה לפני שנרצח, כשכתב כך: "שכנינו הפראים, כמו תמיד, אינם יודעים את אשר הם עושים, את מי הם רוצחים: את מיטב האנושות".
"ואני אומר" – המשיך הנשיא לספוד: "תסתכלו סביב, הסתכלו על מצבותיהם של כל יורדי דומה – החברות והחברים הטמונים כאן בבית העלמין של בארי: הם רצחו בשבעה באוקטובר את מיטב האנושות! אכן, אתם - מני ואיילת – הייתם המיטב שבמיטב של האנושות, ושל האנושיות. וכמו שיודע כל מי שהכיר אתכם – בקשת האחווה הצנועה שלך איילת לא היתה רק משאלה, היא היתה דרך החיים: בקשר האוהב ביניכם; בהורות המופלאה שלכם; במשפחה היפהפייה והמרשימה שהקמתם וטיפחתם; בערבי השירה של 'פרלמנט העמק' בבארי, שייסדתם - ערבי שירה שמילאו מפה לפה את 'בית העם' של בארי, ומיכל ואני זכינו להשתתף בהם; בבוסתן 'ערבה' שאתה מני –הקמת; ובכל פנייה שלכם אל הזולת, בנדיבות, בחיוך, במאור פנים, בחדווה".
הנשיא המשיך וספד: "מור, גל, בר וגוני היקרים, מיכל ואני ראינו את הערכים האלה בכם – פעם אחר פעם. לא נשכח את פגישתנו אתכם במלון בים המלח, בימי התוהו ובוהו הנוראיים מיד לאחר שהגעתם לשם עם כל הקיבוץ. איך ראינו אתכן, מור ובר, עם הילדים, מקרינות עוצמה ואהבה, אמונה ונחישות. ואיך השתאינו, ממש, מהעובדה שגם בתוך ההלם והגיהנום הייתם שם כולכם - עם קור רוח, נחמה ואפילו חצי חיוך. אנחנו, ועם ישראל כולו, מודים לכם היום על הימים שהחזקתם את התקווה, כדברייך – בר; ועל הימים שאיפשרתם לנו לסייע לכם להחזיק את התקווה. אנחנו מחבקים אתכם היום - בניחום אבלים אמיתי ואהוב, ומתפללים בכאב שסגירת המעגל הזאת, החשובה כל כך, אחרי למעלה משנתיים של סיוט נוראי, תביא איתה גם פתח, ולו פתח קטן, למזור ולנחמה".
"קהילת בארי היקרה ואהובה", פנה הנשיא לנוכחים: "מזה למעלה משנתיים שמיכל ואני מלווים אתכם בצמתים הרבים שעברתם מאז היום הנורא ההוא – מבתי המלון, דרך קיבוץ חצרים, וגם כאן, במפעל, בתערוכת הזיכרון, בבית הכנסת, בגלריה, ביוזמות הנצחה, בלוויות, באזכרות ועוד ועוד. אנחנו רואים אתכם קמים, כמו פרח מתוך האפר. שבים אל השדות והמטעים, שבים על המפעל, שבים אל חיי הקהילה,אל בניין הרוח, אל בניין המדינה! קמים בתעצומות נפש מופלאות, מעוררות השראה, של הפרטים ושל הקהילה הזאת, שאין כמוה".
"זה מרגש", אמר הנשיא והוסיף: "וממלא את הלב תקווה, ובה בעת מציף את האמת הברורה: המסע הזה – של השיבה לחיים, של השיבה הביתה - טרם הסתיים. במעמד הזה אני מדגיש את המובן מאליו: מוכרחים להחזיר את כל שלושת החטופים-החללים שנותרו בידי המרצחים, הכי מהר שאפשר. בתוכם כמובן אנחנו מזכירים כאן היום באופן מיוחד את אהובכם איש בארי – דרור אור; ומתחייבים לא לנוח ולא לשקוט עד שישוב לנוף מולדתו, יחד עם השוטר רן גואילי וסונטיסק רינטאלק".
עוד אמר הנשיא: "אני עומד כאן היום כנשיא מדינת ישראל ויודע שלבקש מכם סליחה זה לא מספיק. ובכל זאת – לפני הכל ומעל הכל, אני חש חובה מעומק הלב לבקש מכם, משפחה יקרה, וקיבוץ אהוב – סליחה. כנשיא מדינת ישראל, בשם מדינת ישראל – סליחה על שלא היינו כאן כדי להגן עליכם באותם רגעי חושך וצלמוות איומים ונוראים שייזכרו לדיראון עולם. סליחה על שלקח לנו למעלה משנתיים כדי להחזיר את מני האהוב לנוף מולדתו, על אף מבצעים נועזים למען השבתו לכאן –שלצערנו לא צלחו. סליחה על שטרם החזרנו את דרור".
לסיום אמר הנשיא: "אך מעבר לסליחה, עלינו לזכור ולהזכיר: התביעה לחקור לעומק, לחתור לאמת, בכל הכוח, ולברר את העובדות באופן הכי כואב, נוקב ובלתי-מתפשר, היא זעקה מוסרית וערכית, בסיסית ופשוטה כל כך. מני אהוב ויקר, היום, כשאתה שב לאדמת חייך, ולאהבת חייך אחרי למעלה משנתיים מייסרות כל כך, אני מבקש לומר לך ולאיילת – דעו לכם - אהוביכם ממשיכים את דרככם, ואנחנו כולנו מחויבים לה ומחויבים להיות איתם לכל אורך הדרך. אני נפרד מכם, בכאב, בדומיה ובדמע, ומבטיח - ששמכם יישאר חקוק על לב כולנו. יהי זכרך ברוך מני היקר, יהי זכרך ברוך איילת היקרה, ותהי נשמתכם צרורה בצרור החיים לדור דור.״
0 תגובות