שורדת השבי נועה ארגמני, שחולצה במבצע צבאי מורכב מלב רצועת עזה, השתתפה בטקס מיוחד לציון יובל שנים למבצע יונתן באנטבה. במהלך האירוע הדרמטי, שעמד בסימן גבורה ופדיון שבויים, שחזרה ארגמני בגילוי לב יוצא דופן את שעות החושך הארוכות שחוותה ואת רגע החילוץ המטלטל.
שיאו של המפגש המרגש נרשם כאשר לצדה של נועה ישב על הבמה לא אחר מאשר הלוחם א' – מי שהיה חלק מכוח החילוץ המיוחד שפרץ אל המבנה בו הוחזקה, סיכן את חייו למענה והוביל אותה בבטחה אל החופש.
במילים רוטטות ובדמעות של התרגשות, תיארה ארגמני את הרגע שבו הבינה כי חייה ניתנו לה במתנה מחדש, ואת המגע האנושי הראשון שחווה לאחר חודשים ארוכים של ניתוק ופחד קיומי. "אני זוכרת את הרגע הראשון שנפלו לי האסימונים שאנחנו בדרך החוצה", היא שיתפה את הקהל, לפי הדיווח בערוץ 14.
"אחד הלוחמים פשוט הגן עליי בכל גופו. הרגשתי מה זה חיבוק חם ואוהב משהו שלא הרגשתי כ"כ הרבה זמן אחרי תקופה שהייתי לבד", שחזרה בהתרגשות רבה בפני הקהל המרותק. החיבוק המגן הזה, בעיצומו של קרב יריות סוער ובתוך שטח עוין, סימל עבורה את המעבר המיידי מן החושך והבדידות הנוראה של השבי, אל זרועותיה המגוננות של המדינה ואל אהבתם הבלתי מסויגת של הלוחמים.
עוד שיתפה כי המחשבות הראשונות של נועה עם חילוצה היו נתונות לאמה, ליאורה ארגמני ז"ל, שנאבקה באותם ימים במחלה קשה והמתינה לבתה בנשימותיה האחרונות. ארגמני שיתפה את הקהל בשאלה הראשונה שפרצה מגרונה מיד כשפגשה את כוחותינו: "האם אמא שלי עדיין בחיים?"
היא הוסיפה ותיארה את חוסר הוודאות הנורא שאפף אותה במשך חודשים ארוכים, כאשר לא ידעה דבר על מצבה הבריאותי של אמה האהובה: "לאורך כל התקופה לא ידעתי שום דבר, כשאמרו לי שאנחנו עכשיו בדרך הביתה ואוכל לראות אותה – זה משהו שלא הצלחתי להכיל, לפני שבריר שנייה זה נראה כל כך רחוק". המפגש עם אמה בבית החולים, רגעים ספורים לפני שהלכה לעולמה, הפך לסמל של ניצחון הרוח והחסד ברגעי החיים האחרונים של האם.
במהלך דבריה, חיברה ארגמני בקו ישר ומצמרר בין המבצע הנועז באנטבה בשנת 1976 לבין מבצע ארנון שבו חולצה היא עצמה בקיץ האחרון. היא הדגישה כי למרות פער הדורות והשינויים הכבירים שהתחוללו בעולם, הלב היהודי והמחויבות של המדינה לחיי אזרחיה נותרו איתנים ויציבים. "כמעט 50 שנים מפרידות בין מבצע יונתן למבצע ארנון, אבל זה רק הזמן", קבעה בנחישות, והסבירה כי גם אם הטכנולוגיה ושיטות הלחימה שודרגו ללא היכר, הרי שהגרעין הערכי לא השתנה כלל: "הערך נשאר אותו ערך, הידיעה שמדינת ישראל לא מוותרת על האנשים שלה, גם כשהמשימה נראית כמעט בלתי אפשרית". קביעה זו עוררה הדים רבים בקרב המשתתפים, שהצדיעו לעוז הרוח של הלוחמים מאז ומדור ההווה.
לאחר המפגש המטלטל, בחרה נועה להעלות את הדברים גם על הכתב, ובפוסט אישי ונוגע ללב שפרסמה ברשתות החברתיות, תימצתה באופן הטהור ביותר את חוויית השבי והחילוץ, לצד תפילה ותקווה לעתיד הדורות הבאים.
"כמעט 50 שנים מפרידות בין מבצע יונתן למבצע ארנון, אבל זה רק הזמן", היא כתבה. "הטכנולוגיה השתנתה, שיטות הפעולה השתנו, אבל הערך נשאר אותו ערך, האחריות ההדדית. הידיעה שמדינת ישראל לא מוותרת על האנשים שלה, גם כשהמשימה נראית כמעט בלתי אפשרית. במשך 246 יום ספרתי כל יום, כל דקה וכל שניה לרגע שבו אוכל לחזור הביתה ולהתאחד עם משפחתי. ״נועה, באנו לקחת אותך הביתה״ זה משפט שתמיד יהיה חרוט אצלי הזיכרון, רגע שבו ראיתי אור לראשונה אחרי תקופה ארוכה של חושך.
"הכוח הגדול ביותר של צה”ל ושל מדינת ישראל הוא לא רק היכולת לנצח אויבים, אלא המחויבות הבלתי מתפשרת להחזיר את האנשים שלה הביתה. זו המורשת שמחברת בין אנטבה למבצע ארנון, ואני מקווה שהיא גם תהיה המורשת שתמשיך להוביל את הדורות הבאים. ההחלטות הכי קשות הן גם אלה שמגדירות מי אנחנו כעם".
0 תגובות