´אין פּוֹנִים אַרַיין´
שאלני פעם אחד מעסקני ירושלים העתיקים וישרי הדרך זיכרונם לברכה: ´אימתי הוא הזמן הנכון לפרוש מתפקיד ציבורי שאותו אתה ממלא בנאמנות?´
שאל והשיב: ´כשיושבים באסיפת חברים נינוחה ואחד מהנוכחים אומר לך בעדינות שהגיע זמנך לפרוש, זהו הזמן הנכון ביותר לחשוב על פרישה בשיא, מיוזמתך ובאבירות. ולמה? כי אם אחד מבני החבורה אומר לך את זה גלויות, ´אין פּוֹנִים אַרַיין´, אין זאת אלא שכל האחרים, השותקים בנימוס, מסכימים עמו בסתר לבם ואומרים את זה מאחורי גבך´. ובנוסח ריאלי: עליך להבין שמפיו שלו הם מציעים לך, כולם, הזדמנות אחרונה לעשות את זה לבד ומתוך בחירה.
כלפי מה הדברים אמורים, כלפי תגובות השנאה החילוניות המקוונות שנרשמו, כאילו ללא כל צנזורה, בשולי טרגדיית ברנשטיין המדממת שהפכה את עדת החרדים כולה למשפחת אבל גדולה.
דברים ידועים הם כי כל תגובה המתפרסמת קבל עַם המתעדכנים ברחבי ארץ ישראל, עוברת בקרה וסינון של מערכת מקצועית הרגילה ומיומנת היטב לקרר את הרוחות הסוערות. אנשיה למודי ניסיון מצטבר כיצד לצנן את הלהט הישראלי המצוי.
מתוך כך שבשולי החדשות הקשות על מותה הטראגי של משפחה חרדית שלא עשתה רע לאיש נרשמו תגובות איבה רעות לרוב, נמצאנו למדים שמה שנרשם בפרהסיה הוא הקצה של הקצה ממה ששלחו המגיבים.
טפטוף הארס שעבר את חורי המסננת הצפופה המופעלת במקומות ובסיטואציות כגון דא, מלמד כי ארסנל התגובות הארסיות שהגיעו למערכות השונות היו חמורות פי כמה וכמה בהיקפן הכמותי ובאיכותן השונאת.
ולא, הבעיה אינה באכולי השנאה שהקיאו אותה לתוך התגובות שלהם. אלו הם, על פי רוב, העונש של עצמם.
כאן מוטלות גופותינו
ממלאכתם של המאשרים אשר על צוות העריכה ומתוצאת הרפש שצפה מעל הגלים, על כורחנו אנו למדים גם כי בדעת הקהל הישראלית המאוזנת והשפויה, חלה תפנית קלוקלת. בניגוד לעבר, היא בְּשֵׁלה והבשילה להכיל בתוכה שנאה עיוורת גורפת לאוכלוסייה החרדית על שם היותה חרדית, בלי להביט לגופו של עניין או לגופן של גופות שעדיין פזורות על רגבי השדות לצד המסילה.
שום עורך אתר חדשות מקוון לא היה מסתכן בפרסום תגובות שתהיינה לזרא למרכז הכובד העיקרי של דעת הקהל. פרסומן של תגובות רֶשַׁע כה רבות, במינון חריג בהיקפו ובביטויו השִׂנְאָתִי, מלמד שהישראלי הנאבק בציפורני נפשו השסועה בעד השארתו בארץ של עולל שלמזלו נולד למהגר אפריקני שאינו אלא פושע פוטנציאלי של לילה דרום תל אביבי - מוכן לזרוק לים את העוללים החרדים באשר הם, עם הוריהם, ואפילו לא להסתובב אחורה ולעקוב אחרי הבועות והקצף.
העיקר שיצללו לעומק ולא יעלו לטנף את הנוף המשחיר והמתייפה של תל-אביב.
תגובית ארסית כמו "עכשיו יש לנו פחות פיות של חרדים להאכיל", שנכתבה בעוד דם הרוגי התאונה רותח על אבני השדה, לו הייתה נשלחת ממקלדתו של מגיב אנונימי על החזרתם של פליטים אפריקניים לארצותיהם, לא הייתה עוברת אישור של מנהלי האתרים והיא הייתה מצונזרת ולא ראויה לפרסום. אפילו על השייח ראיד סלאח היא לא הייתה מאושרת לפרסום באוסף התגובות המתלהמות שמאפיינות כל כך את השיח הוולגרי של הישראליוּת.
אבל כשכותב אותה חילוני סהרורי על משפחת ברנשטיין זיכרונה לברכה, שלא גנבה שום גבול מצרי ולא מהלכת אימים על חיי יהודים בדרום תל אביב ואולי גם עשתה כמה דברים טובים בארץ הזאת, היא אושרה לפרסום.
כי משפחת ברנשטיין, בעולמם המעוות של ישראלים לא מעטים, היא חרדית וטוב לה שלא נבראה משנבראה, ועכשיו שנבראה יבואו החילונים וירקדו על דמה השפוך. לא על הכותב ההזוי אנו מֵצֵרים, אלא על דעת הקהל שמאשרת ומאפשרת לעורכים נכבדים ומנוסים לפרסם נאצות שכאלו.
כשמתפרסמות באתרים מרכזיים תגובות כמו "אין לי שום כאב מהם", "פרזיטים, מגיע לכם", "ועוד פעם החרדים". או: "הם גם מתרבים כמו ג´וקים וגם הם לא יודעים לנהוג" - משמעות הדברים היא אחת: אנחנו בעיצומן של הכנות למלחמה! יש בישראל אזרחים, משכילים ויודעי קרוא וכתוב, שרוקדים על הדם שלנו, כפשוטו.
והם אינם מוקעים כשפלי אנוש. הם אינם מסומנים לשמצה כמו למשל שוטרי יחידת עוז האומללים. הוגי דעות לא יעמידו אותם אל הקלון.
בדרך לתאונת רכבת
אם ברגעי התרחשותו של אסון אנושי כה כאוב מרשים לעצמם עשרות אזרחים לכתוב לנו ´אין פּוֹנִים אַרַיין´ בנוסח שמזכיר שנאה רושפת של עם אחר זר ואכזר, יש עוד אלפים בלתי כותבים שחושבים ככה מאחורי הגב שלנו, בנימוס.
´זה הזמן לפרוש´, אמר העסקן הירושלמי ההוא. לנו אין תכניות פרישה וצר לנו לאכזב את המייחלים לכך השכם והערב. ´הארץ הזו שייכת לנו עוד לפני שהמדינה השתלטה עליה´, אומר עמיתי ר´ נתן אנשין בשפתו שלו והוא צודק. ´היא תהיה שייכת לנו גם אחרי שהמדינה כבר לא תהיה´, הוא מוסיף וגם צודק.
אבל, כל עוד החיים הכלכליים והאזרחיים שלנו, בני המיעוט החרדי, מתנהלים במדינה שבה הרוב החילוני שולט ומכתיב את התנאים, עלינו לבנות תכניות להתמודדות אמת בנושא של יחסי חרדים-חילונים.
הרוב החילוני מאבד את שארית סבלנותו לקיומו של המיעוט החרדי. נכון, נכון, נכון, איבוד הסבלנות של החילוני נולד על רקע דעות קדומות ובגלל הסתה מרושעת ולא מבוקרת, אבל למי אכפת מי צודק ומי צדיק. מבחן התוצאה שעלולה להתרחש דורס לפעמים את כל התירוצים הטובים. במבחן התוצאה אנו עשויים להיות מובסים.
המגמה הקיימת לא תוכל להימשך על בסיס הנחת הנצח של ´לנו זה לא יקרה´, כי השנאה לא תסתפק בעצם היותה והיא תשליך את טלפיה על תחומי רוחב אחרים. אם המיעוט החילוני הקולני לא מצליח להפיק מעצמו תגובה מינימליסטית של אמפתיה ביום שבו משפחה חרדית שלמה נדרסת למוות על פסי רכבת, אזי הרוב החילוני השתקני (בינתיים) מעניק חגורת ביטחון לכל אותם יצרים אפלים ואנטישמיים שפורצים החוצה, במלוא כיעורם הארסי, ביום אבלנו.
טרמינולוגיה של מלחמה
כל עוד רק המיעוט צועק לעברנו קריאות של אירופה בשנות השלושים, זו אולי ההזדמנות האחרונה שלנו לפתור את העניין בעודו פתיר, עם לקיחת אחריות מצדנו אנו, בלי לחכות להתפתחויות.
כי זה כבר הרבה יותר מסתם שנאה. הריקוד על הגגות המקוונים כאשר לנו אין אפילו פצעים ללקק כי כולם עלו בסערה השמימה כמעט - חשף איבה מתלקחת שתתלקח ותתפרץ עלינו. זה לא עוד ויכוח משעשע ומתריס שבו אפשר להסתפק בצעקה ניצחת של נציג נבחר בגרון ניחר לאמור: "החרדים מפרנסים את החילונים! ונמאס לנו לפרנס אתכם".
חיכוך ידיים בהנאה למשמע איך ´הוא הכניס להם´, אינו פתרון. גילוי פרצי שנאה ותיעוב במקומות שבהם כל אחד אחר היה מקבל אמפתיה אנושית - זו התרת דם, לא פחות. התדרדרות הטרמינולוגיה המותרת כלפי החרדים ושימוש כלפיהם באנלוגיות חסרות מעצור, חייבים להצית נורות אזהרה כרמזור של פסי-רכבת קטלניים ולהפעיל פעמוני אזהרה, כי כולנו בדרך לתאונת רכבת לאומית. המחסום נפרץ מזמן.
"נמאס מהחרדים הם נוסעים כמו חיות", "רק צרות החרדים האלו גורמים". "רק תנו לחרדים רכב והם כבר יהרגו את עצמם". זה לא רק נכתב, מערכות שקולות אישרו לפרסם את זה. יש קטרים שרושפים שנאה. התייחסות גסה מכלילה לציבור החרדי נעשתה לפוליטיקלי-קורקט. כל שדרן שסובל מרייטינג נמוך וחושש לעורו מאימת הבוס פותח את צחנת ביובו ונוסק למרומי הרייטינג לאושרם של בעלי המניות.
לזה ששונאים אותנו יותר מאת הערבים, התרגלנו, אבל לזה שדמנו סמוק פחות מדמם של בעלי חיים, עוד נצטרך להתרגל. יש תחושה שדקה אחרי שתיפתרנה הבעיות האיראניות והפלסטיניות תתלקח בארץ מלחמת תרבות מדממת.
הטנדר החרדי עומד להתנגש ברכבת החילונית.
יש מישהו שמוטרד מזה?
קומו ועשו!
האם עלינו לארוז את המזוודות ולרוץ לנתב"ג? גב´ לאה רבין רצתה לעשות את זה אחרי שביבי נבחר בפעם הראשונה. הרבה ישראלים כעסו עליה אז ובהתרסה הציעו לממן לה את הכרטיס. יש הרבה ישראלים שיהיו מוכנים לממן גם לנו כרטיס לכיוון אחד.
האנטי-חרדיות הישראלית מתמסדת בעקביות מדאיגה. אנחנו מתוארים כמפלצות אדם, ולא יעזרו סגן שר בריאות מוצלח ויושב ראש ועדת כספים דומיננטי. משהו בממלכה מקיא אותנו, ושבע מאות אלף חרדים מוכנסים אט אט למצור.
בתקופת סערת חדר המיון של ברזילי ישב בלובי מפואר של מלון ירושלמי איל הון יהודי מארה"ב וביקש מכמה מכרים שלו בארץ הצעות אופרטיביות איך להתמודד עם שנאת החילונים שהפכה לתופעה. "צריך להשקיע בהסברה", הוא סיכם אחרי שהסבירו לו ויצא מרוצה: פתרון הקסם בידו.
הבעיה היא שהפתרון הזה מתגלגל כבר כעשור ומפרנס יהודים לא מעטים. במציאות אין מי שמפעיל אותו הלכה למעשה. יש סיעורי מוחות, קשקשת בלתי נגמרת וימי עיון מתישים וטרחניים. אבל למרות התקציבים הרבים שהוצאו לכך מנדיבים טובי לב טרם נעשה מעשה אחד פשוט של סגירת חוזה עם משרד יח"צ כחול-לבן וגם הגון לשם שינוי, שיתחיל לעבוד בכיוון.
לכל ארגון מתחיל יש יחצן. לכל מפלגה יש משרד יח"צ. לאחרונה גם אלופי צבא ומועמדים לרמטכ"לות, לא יוצאים מהבית בלי שעדת יחצנים מאחריהם. אבל לציבור החרדי שתדמיתו מתדרדרת מדחי לדחי אין אפילו יחצן אחד לרפואה. לקחו תאונת דרכים שיכלה לקרות בכל אוכלוסייה ומעכו את הציבור החרדי ללא שתתקבל שום תגובה שכנגד. זה נורמלי?!
התקשורת משוועת לאייטמים. משרד יחסי ציבור טוב היה מצליח לשדר החוצה את מה שגם באוזניים תקשורתיות נשמע טוב ומפעים. יש כל כך הרבה טוב להציף מעל הגלים העכורים, אך אין מי שיעשה את זה.
כי לא שילמו לו שיעשה את זה.
כן התרימו בשבילו. כבר עשר שנים מתרימים אנשים לטובת המסבירן החרדי שיעצור את הסכר. התרימו בשבילו ומתרימים בשבילו, אבל לא שילמו לו. עוד לא יודעים מי הוא.
כל אחד דואג לשבט שלו, והחברה החרדית נותרת מיותמת בלי כתובת וללא אבא. הדם מותר ואין מי ששואג אם לא מדובר בהאדרת דמותו הפרטית, ולכן משפחה עולה השמימה בערב אחד וישראלים מורעלים הופכים את המקלדות למכונות ירייה.
הטור במלואו מתפרסם השבוע במדור "מטבחון" ב"חדשות משפחה"