בשנים האחרונות, עומד הציבור החרדי למול מהפכה חסרת תקדים המתחוללת בקרב התקשורת החרדית על כל גווניה. עיתונים חדשים צצים חדשות לבקרים, מוספי סוף שבוע צבעוניים, ואפילו מגזינים מצולמים, עבור אלו שקריאה אינה הצד החזק שלהם. כל אלו, מצטרפים בחדווה אל תחנות הרדיו הקיימות, קווי ה"נייעס" המוזרים ואתרי התקשורת המפוקפקים.
מטבע הדברים, ריבוי אמצעי התקשורת המכונים 'חרדים', יוצר כמעט מדי יום מאבק איתנים חסר פשרות, מתוך מטרה להגדיל את קהל הקוראים או המאזינים הפוטנציאלי. על מנת להצדיק את קיומם, נאלצים מנהלי המערכות להילחם על כל סקופ עיתונאי, סנסציה מסעירה וכותרת מרעישה. אלא שפעמים רבות, בשם "קדושת הרייטינג", אנו זוכים לקבל מנה גדושה של רפש רדוד, זול ומלא ברכילות, תוך רמיסת פרטיותו של הזולת ברגל גסה.
רק לפני שבועות מספר, בעוד המוני בית ישראל מעתירים על אחד מזקני ראשי הישיבות המוטל על ערש דווי, העדיפו כמה מאמצעי התקשורת החרדים לדווח און-ליין על מצבו המתדרדר, גובה לחץ הדם שלו וכמות העסקנים הצמודים למיטתו.
למרבה הפלא, ידעו הללו לציין במדויק באיזו דקה "הרימו הרופאים ידיים", מתי שרו בדביקות "ידיד נפש" ובאיזה רגע "יצאה נשמתו באחד".
הגדילו לעשות באחת מתחנות הרדיו, שהעבירו בשידור ישיר את רגעיו האחרונים של הרב הישיש, מתוך תקווה לזכות ל"תחיית המתים" בשידור חי. אמנם היו אלה רגעים מחזקים ומעוררים, אך נדמה שאיש מאיתנו לא היה חפץ לסיים בצורה כזו את תשעים שנותיו.
ממש לאחרונה, קיבל כותב השורות מעשייה נאה במיוחד, המבטאת מזווית רחבה ומשעשעת את אורכו של "האף החרדי" הנתחב למחוזות לא לו. הרי היא מוגשת לפניכם בכל הכבוד הראוי, בתוספת נופך רב, כמיטב המסורת של "תמים דעים".
● ● ●
כמעט תשעה חודשים תמימים, המתינו ר' נחמן וזוגתו, הרבנית נחמה, ליום המאושר שבו יזכו לחבוק את בנם הראשון. כמו בכל הסיפורים הטובים, הייתה זו תקופה מאושרת, אבל בכלל לא פשוטה. מי שיודע - יודע. ומי שלא יודע, הלוואי שיידע בקרוב. תגידו אמן.
והנה, בבוקר קיצי אחד, קצת לפני זמן התחלת התפילה בשטיבל השכונתי, חשה הרבנית הנכבדה כי בשעה טובה ומוצלחת, הגיע הרגע המיוחל. בסתר לבה היא ידעה כי הניסיונות להעיר את נחמן בשעת בוקר מוקדמת שכזו, נדונו לכישלון מראש, גם אם ישוגר טיל איראני לתוככי בני ברק. ומה עם הציווי ההלכתי "יתגבר כארי"? אתם ודאי שואלים את עצמכם. ובכן, כבר לימדונו חז"לינו כי אי אפשר להתעורר כמו אריה, אם הולכים לישון כמו סוס.
את אותו בוקר לא ישכח נחמן מהר כל כך. בדיוק ברגע שפקח את עיניו הטרוטות, מיהרה נחמה לבשר לו כי עליהם לנסוע במהירות לבית החולים, ויפה שעה אחת קודם. אלא שלרוע המזל, אותו בוקר בהיר, לא היה בוקר רגיל ככל הבקרים. היה זה בוקר שקט ונינוח של יום שבת קודש.
"עכשיו?" הזדעק נחמן, בעודו מסלק את קורי השינה הטורדניים.
"עכשיו!" ענתה נחמה בנחרצות.
"אבל עכשיו כבר עשרים לשמונה!"
"ואז מה?"
"אז מה?! ממש עכשיו כולם יוצאים לבית הכנסת! הרחוב מלא באנשים מנומנמים, שיתעוררו מיד לחיים כשיראו אותנו נוסעים".
"צודק", הסכימה נחמה. "מה נעשה?"
"חייבים להמתין", קבע נחמן בפסקנות.
נו, טוב. כשאין ברירה אז אין ברירה. כאשר הורה שעון הקיר המיושן על השעה שמונה בדיוק, התקשרה נחמה הנרגשת להזמין אמבולנס: "אני מבקשת בדחיפות אמבולנס לחדר לידה, אבל שזה לא יהיה מישהו מהשכונה, כן? ושיבוא בלי סירנה, ושלא ידבר עם אנשים ברחוב. יש לכם נהג גוי? יופי. אז תבואו מהר. אל תגידו כלום ל"הצלה" ושלא יעצור ליד בית הכנסת. ושיהיה בלי סירנה, כבר אמרתי?". בקושי הצליחה המוקדנית המופתעת לחלץ ממנה את השם והכתובת המדויקים.
● ● ●
נחמן ונחמה יושבים ומחכים בסבלנות, שקועים בהרהורים. נחמה חושבת על התינוק החמוד שימלא את ביתם אורה, ונחמן חושב על אחרוני המתפללים שעדיין צועדים לעבר בית הכנסת. לפתע, קפץ נחמן ממקומו כנשוך נחש. הרי האמבולנס חייב, אבל ממש חייב, לעבור ליד פתח בית הכנסת כדי להגיע אל הבית, דבר שכמובן לא יכול לבוא בחשבון.
הייאוש החל להשתלט על נחמה, שכבר החלה לחשוב על הגרוע מכל: כל תושבי השכונה, כולל השכנה הזקנה ממול, משפחת קורנפלד על כל ענפיה, ומאות מתפללי בית הכנסת, יידעו שנחמן ונחמה נסעו לבית החולים בעיצומה של השבת. מה עושים?
"מוכרחים ללכת ברגל לקראת האמבולנס, כדי שנפגוש אותו לפני שהוא מגיע לבית הכנסת", אמר נחמן. "אני חושבת שאני מסוגלת ללכת", השיבה אשת החיל. איך אמר פעם מישהו? "כשלא הולך כמו שרוצים, צריך לרצות כמו שהולך".
כך יצאו שניהם אל השמש הקופחת, מביטים לכל הכיוונים ומלאי חשדנות. הוא נושא את התיק מתחת לפראק השחור והארוך שלו, והיא מחזיקה בידה שקית עם המסמכים הדרושים. עברו כבר את השטיבל ההומה אדם, עברו גם צומת אחד ואפילו עוד אחד, אך האמבולנס הסורר טרם נראה באופק.
● ● ●
בינתיים, כמה צפוי, החל האמבולנס לעשות את דרכו מן הצד השני של השכונה. היה זה כמובן לאור בקשתה המפורשת של נחמה, שלא לעבור על יד בית הכנסת. הנהג החביב, שכבר התרגל לחבוש כיפה בכל פעם שהוא צריך לנהוג באמבולנס בתוך שכונה חרדית, השתדל מאוד שלא להרעיש, ונסע לאט ובנחת עד לבית הזוג.
אבל כמה בנחת כבר אפשר? במהלך מאה המטרים שמתחילת הרחוב ועד לבית, צבר האמבולנס שובל ארוך של עשרות ילדים, רצים, צועקים ומקפצים אחריו, כאילו היה זה חמורו של משיח, בכבודו ובעצמו.
נהג האמבולנס נעצר ליד הכניסה, ואנשי הצוות מיהרו לעלות אל בית היולדת. דופקים בדלת, מצלצלים בפעמון, ואף מנסים לפתוח בכוחות עצמם, אך אין עונה ואין מענה. בלית ברירה, ירדו אנשי הצוות בחזרה אל האמבולנס, לחוצים ומודאגים. "כדאי שנפעיל קצת את הסירנה", הציע אחד מהם, "אולי תהיה תגובה".
בבת אחת החרידו יללות הסירנה את דממת בוקר השבת בשכונה השלוה. אם עד כה היה איזה ילד ביש מזל שעוד לא עמד מסביב לאמבולנס, הרי שקולות הסירנה הוציאו אל חלונות הבתים את כל תושבי הסביבה. את כולם, חוץ מנחמן ונחמה, כמובן.
ככל שחלפו הדקות, הלך וגבר הלחץ על פניהם של צוות האמבולנס. "לא לוקחים סיכון", החליטו פה אחד. חיש מהר הם עדכנו את המוקד ומיהרו להזעיק את המשטרה, בתוספת כוחות כיבוי וניידת טיפול נמרץ. כשקורה דבר מן הסוג הזה, קיים סיכוי סביר שהיולדת איבדה את ההכרה, והאירוע מטופל כמקרה חירום מדרגה ראשונה. תורנית המוקד המנוסה, החליטה שזהו הזמן להפעיל גם את צוות "הצלה" המתגוררים בשכונה, למרות אזהרותיה המפורשות של נחמה.
● ● ●
כמעט שעה חלפה מזמן התחלת התפילה, כשצרצרו מכשירי המירס של כל הכוננים באזור: "הצלה! גשו דחוף לבית הגברת נחמה נחמסון. יולדת, חשש לאסון". כאשר קריאה דרמטית שכזו פורצת מכיסו של מתפלל, היא נשמעת היטב גם לכל יושבי הספסלים שסביבו. אפילו שאר מתפללי בית הכנסת, שאינם יושבים בסמיכות למתנדב, הספיקו לשמוע את הסיפור המרעיש, בתוספת כל ההגזמות האפשריות, עוד לפני שהמתנדב הספיק לצעוד את המרחק הקצר עד לדלת בית הכנסת.
בבת אחת זינקו המתנדבים ממקומותיהם בבתי הכנסת השונים, והחלו עושים את דרכם לכיוון ביתה של נחמה, שם כבר התגודדו מאות מתושבי השכונה; אנשים, נשים וטף. אחד מהמתנדבים, שבדיוק באותה שבת התפלל בבית כנסת מרוחק יותר בקצה השכונה, נדהם לראות את ר' נחמן וזוגתו צועדים בנחת על הכביש, חיים ונושמים.
"מה אתם עושים כאן?!", קרא לעברם.
"אה, סתם, שום דבר, למה אתה שואל?" ניסה נחמן להתחמק.
ואז הסביר לו המתנדב ההמום, שכל חברי הצלה בשכונה כבר בדרכם לביתו, להצטרף אל האמבולנס שעומד שם, לאנשי המשטרה ולרכב חילוץ שבדרך.
ומה היה בסוף? אתם בוודאי מתעניינים. ובכן, בסוף היא ילדה רק לפנות בוקר של יום ראשון...