הסגפן, הוואן והקידוש השם הגדול

כבר שבוע ימים שאני מנסה להבין מה כל כך עיצבן אותי בקמפיין של 'צהר'. הרי אני תומך נלהב של כל גוף או יחיד שמקרב את היהודים ליהדות, שמביא את יופי התורה והמצוות גם לציבור החילוני. במציאות שבה מילים כמו "דת", "תורה" ו"רבנים" הפכו, למרבה הצער, לאסוציאציה מיידית לכפייה, לפוליטיקה, לשחור, לירוק, לכל מה שרע ומכוער – יש יחידי סגולה שמצליחים לשבור את המוסכמות. ויותר מזה: נדמה לי שהסערה האחרונה סביב 'צהר' לימדה אותנו בעיקר מה רבות זכויותיו של הארגון הזה, על מאות רבניו. אין לי ספק שאלפי הלייקים בעצומת הפייסבוק של 'צהר' עשו רושם גדול בשמים. כבר הרבה זמן לא זכה עניין דתי לתמיכה כה גורפת בדעת הקהל (אלא אם כן מחשיבים את מחאת הקוטג' של החרדי איציק אלרוב כעניין דתי).

אז למה כשראיתי את הבאנר הענק המרצד של הארגון בראש עמוד הבית של "ווינט" התחלתי להרגיש טעם חמצמץ? מה רע? הנה מישהו שיודע איך להשתמש ביפייפותו של מארק צוקרברג באוהלי שם. ולא רק באינטרנט, אגב, גם בשלטי חוצות מעוצבים ובמודעות ענק בכל העיתונים. סופסוף היהדות מנוסחת כמו שהיא צריכה להתנסח, נראית כמו שהיא צריכה להיראות, בפונט קורן נקי: "ארגון רבני צהר, והרב דוד סתיו, מודים לעם בישראל על התמיכה הסוחפת, הגורפת והמרגשת, שהביאה להשיג חסר תקדים. רק בזכותכם, הוסרה החרב שהונפה מעל אלפי הזוגות החילוניים שרצו להתחתן כהלכה דרך הרבנים המתנדבים של צהר".

אבל נראה לי שמה שעשה לי כל כך טוב הוא גם מה שעשה לי רע. משהו בקמפיין היותר מדיי מושקע הזה בעצם אומר: עם ישראל ניצל. הרי עוד רגע והמסורת של חופות כדת משה וישראל הייתה נפסקת, שהרי בלי החופות של צהר מי היה מחתן אתכם החילונים? הרבנים הרגילים? אלה שאין להם עמוד בפייסבוק ואותיות קורן מעוצבות? נו, באמת. אתם יודעים הרי שזו לא אופציה. אין, זה או אנחנו או קפריסין. המונופול על הארת הפנים הוא שלנו.

2.

למרבית צופי הטלוויזיה בישראל, עודד מנשה ועדן הראל הם מהסמלים הבולטים של עולם הבידור והשואו כבר שנים. עודד מנשה (42) הוא מנחה ושחקן, שקנה את עיקר פרסומו בשנותיו הרבות בערוץ הילדים, אשתו עדן הראל (35) היא כוכבת בזכות עצמה, שנבחרה בשעתו להיות מגישה בערוץ המוזיקה הבינלאומי MTV, תפקיד מאוד נחשב ויוקרתי, למניינם.

האמת, שלי כל זה לא אומר יותר מידי. גדלתי, ברוך השם, בבית נטול טלוויזיה. גיבורי התרבות של נעוריי היו בעיקר סולנים של פרחי מיאמי וליבל'ה השל. אבל דווקא לאחרונה יוצא לי לראות אותם לעיתים קרובות. לא על המסך, אלא במציאות. מידי יום שלישי בערב, הם מגיעים לשיעור התורה של הרב יובל אשרוב במרכז "מודעות" בנווה-צדק בתל-אביב. במרכזים רוחניים לא מחתימים שעוני נוכחות, אבל לו היה אחד כזה בבית המדרש של הרב אושרוב, הם היו זוכים בלי ספק בתואר התלמידים המצטיינים. אין שיעור שהם מפספסים, כבר כמעט חמש שנים. צילומים, אירועים, הנחיות, שידורים – ביום שלישי הם שם, יתהפך העולם. יושבים בשורה הראשונה, שותים בצמא כל מילה, מסכמים, שואלים שאלות, ולעיתים קרובות גם מביאים חברים וחברות מוכרים מהתחום. ממש לא כאלה שהייתם מצפים לפגוש בשיעור בנושא "המלכת הקב"ה על הבריאה על פי משנת הרב דסלר" (רוצים שמות? מצטער, תצטרכו לבוא בעצמכם. אני נזהר לא להוציא מארון הקודש אנשים שעוד לא עשו זאת בעצמם).

איך הכול התחיל? איך הגיעו עודד מנשה ועדן הראל, בעלי הרקע ואורח החיים הכה-חילוני לשיעור תורה רציני ומעמיק?

3.

חבל שאתם לא יכולים לשמוע את הפרטים מבעלי המעשה. זה סיפור שמצד אחד נראה כמו איזה נס, ממש גילוי פנים של הקב"ה, אבל כשהם מספרים אותו, זה נשמע כל כך פשוט, אמיתי ומתבקש.

ובכן, לפני כחמש שנים הם החליטו להינשא. זה היה עניין גדול. לא בכל יום קם בית נאמן וכה זוהר בישראל. הידיעה, כמובן, הופיעה בהבלטה בכל העיתונים. אפשר רק לתאר כמה בעלי גני אירועים, דיג'ייאים ומעצבי שמלות כלה התחרו ביניהם על הזכות שתיפול בחלקם להיות קשורים בחתונה הנוצצת והמתוקשרת. וכחלק מנותני השירותים - גם רבנים. כן, כן, עודד ועדן נזכרים היום בחיוך נבוך איך הם ישבו במשרדה של מפיקת אירועים תל-אביבית ופשוט עשו אודישנים לרבנים שונים ונתנו בהם סימנים: הרב המבדח, הרב הפייטן, הרב המרקד, הרב עם השופר, הרב שקופץ מתוך עוגת החתונה. כל אחד מהם חלם להיות זה שיזכה בכבוד, וכל אחד גם הביא עמו את רשימת הסלבז שכבר השיא בעבר (חלקם כבר פעם ופעמיים אפילו).

והנה, באותם ימים, הגיע החתן דנן להתייעצות במשרדו של עו"ד שחר ולנר, בעניין עסקי כלשהו. ולנר הוא עורך דין צעיר ומצליח, חוזר בתשובה, שחי בין שתי פלנטות: הוא עושה כל בוקר את הדרך מביתו בישוב החסידי-שיתופי אור הגנוז שליד מירון למשרד "אלטשולר ולנר ושות'" שבלב תל אביב. יושב איש הטלוויזיה במשרד של עורך דינו הדתי, ופתאום מבחין שמאחוריו יש תמונה ממוסגרת של רב חרדי. הוא מתבונן בתמונה ופתאום קוטע את הדיון המשפטי על הסעיפים הקטנים בחוזה, ואומר "שחר, מי זה הרב הזה? אני רוצה שהוא יערוך לנו את החופה!". ולנר שומע וצוחק. לא, זו לא הייתה תמונה של החפץ חיים או הגאון מוילנא. אבל הסיכוי שהיהודי המיוחד שבתמונה, המקובל הירושלמי, הרב מרדכי שיינברגר שליט"א, ייצא מביתו בעיר העתיקה בירושלים, ייסע אל גן האירועים המפואר "אגדתא" ושם, בינות לצלמי הפפרצ'י, יקדש את מגישת ה-MTV עם כוכב ערוץ הילדים – לא גדול הרבה יותר. זה לא ששיש לו משהו נגדכם, ניסה ולנר להסביר לחתן המאוכזב, הוא למעשה אפילו לא שמע עליכם. אבל הוא לא מחתן ככה כל אחד.

עודד מנשה שמע את הדברים וסירב להאמין. מה? כל הרבנים עומדים אצלנו בתור לאודישן, ופתאום רב אחד שיגיד לנו לא?! אתה תראה שהוא יחתן אותנו. תן לי את הנייד שלו. אבל ולנר הסביר לכוכב שזה לא עובד ככה, לרב אין סלולרי, וגם לא אימייל, אם רוצים לדבר איתו צריך לבוא פיזית מוקדם בבוקר לתפילת שחרית בכותל, או בשעות הלילה לביתו שברחוב בוני החומה.

עכשיו דמיינו לכם את בני הזוג צועדים ברחובות העיר העתיקה, שואלים עוברים ושבים, יהודים וארמנים, איפה הבית של הרב שיינברגר. קר בחוץ וגשם, והג'י.פי'.אס שלקחו מהאוטו כדי שינווט אותם כהולכי רגל בסמטאות הרובע המסובכות מפסיק פתאום לעבוד. בסופו של דבר, אחרי שעה ארוכה בין החצרות הם מגיעים למחוז חפצם, כדי לגלות שם תור ארוך של אנשים המבקשים להיכנס אל הרב. הם מתיישבים כמו כולם ומחכים לתורם.

התור מגיע, הם נכנסים פנימה אל החדר הפשוט ופוגשים לראשונה, פנים מול פנים, את הרב מהתמונה. "אני לא מכיר אותו", מספר עודד, "לא פגשתי אותו מעולם. פגשתי רבנים אחרים, לא אותו. אני גם לא יודע מי הוא ומה הוא, אבל אני עומד מולו ולא מצליח לדבר מרוב התרגשות. והרב אומר לנו, שבו, מי אתם? איך אני יכול לעזור לכם? שאלה כל כך פשוטה. ואני רק צריך להגיד לו: אני רוצה שתחתן אותנו. הרי בשביל זה עשינו את כל הדרך עד לכאן. ואני לא מצליח לומר לו את המשפט הפשוט הזה. אני נחנק מדמעות".

בסופו של דבר הוא הצליח לדבר, הרב שמע את הבקשה ואמר "תראו, בדרך כלל יש לי שיעורים בשעות הערב, אבל בואו נבדוק... ד' באדר אתה אומר? זה פנוי. בסדר. אחתן אתכם". הרב שיינברגר הסביר להם עד כמה חתונה היא דבר קדוש. "אתם נשארים יחד לא רק בעולם הזה, אלא גם בעולם הבא", אמר לשני הידוענים המשתאים. כמה שבועות אחר כך מצא את עצמו המקובל הסגפן עושה את דרכו בוואן ענקית עם ספות ובר משקאות, המשמשת להסעת אומנים להופעות, שנשלחה אליו על ידי ההפקה כדי שיגיע בזמן לעריכת חתונת השנה.

4.

מה כל כך תפס את עודד מנשה ועדן הראל, אנשי עולם הזוהר, ברב החרדי הישיש שלבוש ומדבר כמו אנשי הישוב הישן בירושלים? למה חמש שנים אחרי החתונה המדוברת הם זוכרים בעיקר דבר אחד, את התפילות שלו תחת החופה? ולמה מאותו רגע הם התחילו לגלות לעומק גם את תורתו, דרך השיעורים של תלמידו הרב אושרוב? מדוע הם הזמינו אותו להיות סנדק בברית של הבן שנולד להם במזל טוב? (אגב, הפעם לרב הייתה רק בקשה אחת - לנסוע במונית. "אל תשלחו לי שוב את ה'אמבולנס' ששלחתם לי לקחת אותי לחתונה...", הוא אמר בחיוך).

קשה לי לענות על השאלות האלה. יש דברים נסתרים, לא נבין לא נדע. כל אחד צריך כנראה את מי שיפתח עבורו צהר. אבל כשאני רואה את הקמפיין הגרנדיוזי, שמהשבוע מרוח גם על פני בניין רב קומות בכניסה לירושלים "ממשיכים להתחתן עם צהר", נורא בא לי לקחת סולם גבוה, לטפס למעלה, ולהוסיף מילה אחת: "ממשיכים להתחתן גם עם צהר".

(הטור פורסם בסופ"ש בעיתון בשבע)