1. התופעה הפסיכולוגית: השנאה כמראה של העצמי
השמאל, בישראל כמו במערב, ניזון מסוג מיוחד של שנאה. היא אינה מופנית רק כלפי אדם מסוים או רעיון מסוים, אלא כלפי כל מה שאינו נכנס לתבנית שלו.
מבחינה פסיכולוגית, השנאה הזו אינה בראש ובראשונה נגד ביבי, הימין או צ’רלי קירק, אלא נגד מה שהדמויות הללו משקפות אצל היריב. כל מה שלא מתכופף בפני רצונותיו הופך מיד לבלתי לגיטימי, מסוכן, ולכן יש להדיחו.
התנועות הפרוגרסיביות, הווֹקיסטיות או השמאליות בנו את זהותן על אשליה שהן מחזיקות באמת המוסרית הבלעדית. הן רואות בעצמן את מצפונו של העולם.
צבי יחזקאלי בפינה על פרשת ניצבים • צפו
כאשר אדם כמו ביבי או קירק מציב בפניהן תפיסת עולם אחרת, מושרשת, פטריוטית או מבוססת מסורת – זה מערער את כל זהותן. ואז הדיון השכלי כבר אינו אפשרי: האחר אינו יריב פוליטי אלא איום קיומי. מכאן נובעים האובססיה, הזעם ולעיתים גם האלימות.
2. האונטולוגיה של השמאל: שלילת ההשתרשות
ברובד העמוק, השמאל המודרני קם על בסיס שלילת ההשתייכות. הוא מבקש להשתחרר מכל קשר – לעבר, למסורת, להשתייכות לאומית, ואפילו להגדרות ביולוגיות.
בתוך מסגרת כזו, נוכחותו של אדם כמו ביבי על הבמה העולמית הופכת לבלתי נסבלת. משום שהוא מגלם את רצף קיומו של עם ישראל, את שורשיו ההיסטוריים ואת זיכרון האבות – אברהם, יצחק ויעקב.
ביבי מזכיר שהעולם אינו במה חופשית שבה ניתן להעלות כל מחזה לפי דמיון אידיאולוגי, אלא היסטוריה חיה, טעונה משמעות ונאמנויות.
לכן, באופן פרדוקסלי, השמאל הישראלי מסוגל לשנוא את ביבי יותר מאשר את חמאס. הוא אינו מוכן לקבל את הכרעת הקלפיות, כי העם האמיתי אינו תואם את דמיונו על ישראל ללא עבר, ללא שורשים וללא אלוקים.
חמאס הוא אויב חיצוני, ולכן בעיניו פחות "מסוכן". ואילו ביבי מהווה עבורו עלבון מטאפיזי: הוא מגלם את נצחיותו של עם ואת אמונתו, שדווקא אותם השמאל מבקש לטשטש.
נדמה שחלק מן השמאל הישראלי מעדיף לראות את יריביו מנצחים את המדינה, מאשר לחזות בניצחונה תחת הנהגת בנימין נתניהו. זהו עומק השנאה האובדנית, הקנאית והעיוורת שאליה הידרדר השמאל ההרסני הזה.
3. דברי חכמי ישראל
חכמי ישראל כבר תיארו דינמיקה זו.
הרב דסלר מסביר ששנאה עמוקה נובעת לעיתים מהסירוב להכיר באמת פנימית. האחר מגלם אמונה, מסורת או שורשיות – ערכים שאולי אנחנו עצמנו זנחֲנו. העימות הזה עם עברנו נעשה בלתי נסבל.
המהר"ל מפראג מלמד שאויבי ישראל אינם רק אלה המבקשים להשמיד את הגוף, אלא גם אלה המבקשים למחוק את הזהות ולשלול את ייחודו של העם היהודי. השמאל האוניברסליסטי, בישראל ומחוצה לה, ממלא תפקיד זה: הוא לא רוצה במוות פיזי, אלא בהמסה רוחנית.
הרב אלחנן וסרמן כותב ב"קובץ מאמרים" שהאידיאולוגיות המודרניות – סוציאליזם, פרוגרסיביות, ליברליזם קיצוני – הן צורות חדשות של עבודה זרה. השמאל הכפוף להן שונא את ישראל, הנאמן לשליחותו, משום שישראל מזכיר לו את הבלות האלילים הללו.
הרב משה שפירא היה אומר כי "השנאה לישראל היא תמיד שנאה לגילוי האלוקות בהיסטוריה". וביבי, בין אם אוהבים אותו ובין אם מבקרים אותו, מגלם את הרצף הלאומי, וממילא – את אותו גילוי.
4. הדינמיקה של סיני
המדרש אומר: "למה נקרא שמו סיני? שממנו ירדה שנאה לאומות על ישראל" (שבת פט ע"א).
קבלת התורה הייתה בחירה בזהות שאינה נמסה בתוך מקהלת העמים. ישראל בחר להיות נושא זהות שאינה ניתנת למשא ומתן, ולסרב להיטמע באוניברסליזם זמני. כאן שורש השנאה הנצחי.
גם כיום, שנאת השמאל היא חזרה על אותה שנאת סיני: שלילת הטרנסצנדנטיות, דחיית ייחודו של ישראל ושנאת הנצח.
עם זאת, החכמה היהודית מכירה בכך שהאמת אינה אחידה. "שבעים פנים לתורה" מלמד כי נקודות מבט שונות עשויות להכיל כולן חלק מן האמת, ועושר ההבנה צומח מהמפגש ביניהן.
חוסר היכולת להכיר בכך בזירה הפוליטית מזין את הקיטוב והאלימות.
5. סיכום: שנאה אונטולוגית
שנאת השמאל, בישראל ובמערב, אינה מחלוקת פוליטית בלבד – היא אונטולוגית.
הפחד מהשתרשות מגלם דחייה של כל מה שנתפס כהגבלה של החירות האישית – מסורת, אמונה, משפחה.
אך דווקא בכך רואים חכמי ישראל אות: הדחייה הזו אינה סוף, אלא ההוכחה שדווקא נצחיותו של עם ישראל מפריעה, משום שהיא נושאת מסר נצחי.
0 תגובות