מועצת הביטחון של האו״ם התכנסה לדיון חירום בעקבות הכרתה של ישראל במדינת סומלילנד, חבל בצפון סומליה שהכריז על עצמאותו אך אינו מוכר על ידי הקהילה הבין לאומית ונחשב רשמית כחלק מסומליה. הכרה זו מצד ישראל היא, נכון לעתה, היא הראשונה מסוגה מצד מדינה החברה באו״ם, אחרי טייוואן שאינה מוכרת כמדינה.
בדבריו בפני המועצה, מתח שגריר ישראל, דני דנון, ביקורת חריפה על מה שהגדיר כ״אמות מידה כפולות בוטות״. לדבריו, כאשר מדינות באו״ם מקדמות הכרה חד צדדית במדינה פלסטינית, הדבר נעשה פעמים רבות ללא דיון מהותי וללא התנגדות של ממש, בעוד שבמקרה של ישראל, עצם ההכרה הופכת מיד לסוגיה המובאת לדיון חירום במועצת הביטחון. אמירה זו חושפת תחושה רחבה של יחס סלקטיבי ובלתי שוויוני, שבו נושאים מסוימים זוכים ללגיטימציה אוטומטית, בעוד שאחרים מעוררים סערה מוסדית חריגה.
הדיון הזה אינו עוסק רק בשאלת מעמדה של סומלילנד או בפרשנות טכנית של המשפט הבין לאומי. הוא חושף בעיה עמוקה יותר: מוסד שמציג עצמו כמגן זכויות האדם והשלום העולמי מתקשה ליישם את עקרונותיו באופן עקבי ושוויוני. אותה מועצת ביטחון שמרבה להצהיר על מחויבותה לערכים אוניברסליים, מתגלה שוב ושוב כגוף הפועל לפי שיקולים פוליטיים משתנים ולא לפי עקרונות ברורים ואחידים.
הצביעות המוסרית שמאחורי שיח זכויות האדם
הביקורת אינה מופנית רק כלפי מועצת הביטחון. מוסדות שונים של האו״ם סובלים מזה שנים מטענות מבוססות בדבר צביעות מוסרית. מדינות בעלות רקורד בעייתי ואף חמור בתחום זכויות האדם מצליחות להשפיע באופן ניכר על השיח הבין לאומי, ולעיתים אף לעצב את סדר היום של מוסדות האמורים לבקר אותן.
המקרה של קטר מדגים זאת באופן חד. המדינה הייתה מעורבת בפרשיות שחיתות חמורות, ובראשן פרשת קטרגייט בפרלמנט האירופי, שבה נחשדו גורמים רשמיים בקבלת כספים והשפעה פוליטית בתמורה לעמדות אוהדות כלפי דוחא. במקביל, ארגוני זכויות אדם ממשיכים לתעד הפרות משמעותיות של זכויות עובדים זרים, פגיעה בחופש הביטוי ואפליה שיטתית של קבוצות פגיעות. למרות זאת, קטר מצליחה לבסס לעצמה מעמד דיפלומטי והשפעה נרחבת בזכות עוצמתה הכלכלית והשקעותיה האסטרטגיות.
הון והשפעה בזירה הבין לאומית
המונח ״כסף מלוכלך״ אינו רק ביטוי רטורי. בזירה הבין לאומית הוא מתאר מציאות מתועדת של לובינג, רכישת השפעה, מימון גופים ויוזמות, והפעלת לחץ כלכלי ומדיני שנועד לעצב תדמית חיובית ולרכך ביקורת. תהליכים אלו מערערים את האמינות של מוסדות בין לאומיים ומעמידים בספק את טענתם לפעול מתוך ניטרליות מוסרית.
תופעה זו אינה ייחודית למדינות המפרץ, אך היא בולטת במיוחד כאשר מדינות בעלות משאבים כלכליים עצומים מצליחות לעקוף ביקורת מהותית, בעוד שמדינות אחרות נבחנות תחת זכוכית מגדלת קפדנית ולעיתים עוינת.
הדיון במועצת הביטחון סביב הכרת ישראל בסומלילנד אינו אירוע טכני או חריג בלבד. הוא סימפטום למשבר עמוק במערכת הרב צדדית. משבר של יישום סלקטיבי של עקרונות, של היררכיה פוליטית במסווה של מוסר, ושל סובלנות כלפי מדינות בעלות כוח והשפעה כלכלית.
כאשר מוסד הטוען לייצג את זכויות האדם אינו מצליח לפעול באובייקטיביות, בשקיפות ובעקביות, הוא מאבד בהדרגה את אמון הציבור ואת סמכותו המוסרית. זכויות אדם אינן יכולות להיות כלי פוליטי סלקטיבי. או שהן אוניברסליות באמת, או שהן חדלות להיות עיקרון מוסרי מחייב.
0 תגובות