ישנם ראיונות שמתחילים בשאלה, וישנם כאלה שמתחילים בשתיקה כבדה שיורדת על האולפן. כמעט שלוש שעות נמשכה השיחה של אלי גוטהלף עם דור שחר באולפני כיכר FM של כיכר השבת, אך עבור מי שישב שם והאזין, הזמן כמו עמד מלכת. זהו לא עוד סיפור חיים רגיל; זוהי עלילה מטלטלת, רצופה בדם, אימה, מודעות עצמית בלתי מוסברת, ובסופה – השראה עצומה ותקומה.
דור שחר, או בשמו הקודם איימן אבו צובוח, לא נולד למשפחה אוהבת ברחובות ירושלים או תל אביב. הוא נולד בלב המאפלייה של חאן יונס, שכן דלת-ליד-דלת של יחיא סינואר מוחמד דף ויחיא עייש. את המסע שעשה מהתחתית האלימה ביותר של החברה הפלסטינית ועד לרגע שבו טבל במקווה והפך לגר צדק, קשה לתאר במילים. אך בין השורות של אותו ריאיון מרגש, מתגלה לא רק סיפור של התמודדות אישית, אלא אזהרה בוערת לעם ישראל כולו.
הילדות בצל המוות: "המחבלים היו גיבורי התרבות שלנו"
כדי להבין את גודל המהפך, צריך לחזור לנקודת ההתחלה. דור מתאר ילדות שבה מוות אינו טרגדיה, אלא מטרה נעלה. "למדו אותנו בבית הספר, בבית ובמסגד שהמצווה הכי גדולה היא לרצוח יהודי", הוא משחזר בקול רועד. ספרי הלימוד בבתי הספר של אונר"א היו ספוגים בהסתה, ואדולף היטלר הוצג כמודל להערצה.
הוכשה מנחש בעבודה: אישה במצב קשה
"ראיתי פעם את יחיא סינוואר רוצח אדם שנחשד בשיתוף פעולה. הוא חתך לו את הראש, שם אותו בתוך שק של קמח שעליו כתוב אונר"א, שם על הכתף והלך. וההמון מסביב? רקדו, ירקו על הגופה וצעקו 'אללה אכבר'. עבור ילד בן שבע, זה נורמלי. ככה זה צריך להיות".
החינוך לשנאה לא דילג על אף בית. הילדים בעזה גדלו בתוך יקום מקביל: מצד אחד, אבא וסבא עבדו בישראל והכניסו חיילים הביתה לקפה. מצד שני, ברגע שהחיילים יצאו, המסר היה ברור – "כשתגדל, תרצח אותם". היהודים צוירו כמפלצות בעלות שלוש רגליים ועין אחת במצח. אך בתוך התופת הזו, בנפשו של איימן הקטן קיננה הרגשה אחרת. תחושה שהוא שונה, שהוא פשוט לא שייך לעם המקדש את המוות.
הגירוש ליער והפחד מהחושך
נקודת השבר הראשונה הגיעה מוקדם מהצפוי. לאחר טרגדיה נוראית שבה נאלץ איימן בן החמש לקבור את אחיו התינוק, שמת מחוסר טיפול רפואי, תחת עץ בחצר – הוא החל למרוד. הוא סירב ללכת לבית הספר שחינך לטרור. התגובה של אביו הייתה אכזרית.
הוא קשר אותו לעץ, שפך עליו מים קפואים, ובסופו של דבר גירש אותו מהבית לחיות ביער עם הכבשים. במשך חמש שנים, מגיל שבע עד שתים עשרה, ילד קטן ישן על מזרון בחוץ, רועד מפחד משדי הלילה.
"בלילה הראשון סגרתי את העיניים הכי חזק שיכולתי, כדי שהמתים לא יבואו לקחת אותי. פחדתי מהחושך, פחדתי מהנחשים. אבל בסוף, החושך הפך לחבר הכי טוב שלי. שם, מתחת לשמיים של חאן יונס, עם כוכבים וירח מלא, התחברתי לקדוש ברוך הוא".
המפגש הראשון עם ה"חייזרים" וליל הסדר ששינה הכל
בגיל 11, כשהוא רעב ומחפש מילוט, איימן גנב חמישה שקלים וגנב את הגבול לישראל בתוך אוטובוס פועלים. כשהגיע לראשון לציון, הוא חיפש את ה"חייזרים" בעלי שלוש הרגליים שלימדו אותו עליהם. להפתעתו, הוא מצא בני אדם.
הוא החל לעבוד ולחיות באתרי בנייה. ילד נטוש שישן על שקי מלט. האור הגיע בדמותם של יהודים פשוטים שהעניקו לו חום שאף פעם לא קיבל. משפחה דתית אחת, בראשותו של אדם בשם ניסים, אימצה אותו לחיקה. ערב חג הפסח, ניסים קנה לו בגדים חדשים מכף רגל ועד ראש והזמין אותו לליל הסדר.
המסורת, הסיפור על יציאת מצרים, הפיכת עבדים לעם חופשי – כל אלה פרטו על מיתרי נשמתו של הפליט הפלסטיני הקטן. באותו ערב, כנגד כל היגיון, הפיל איימן פצצה ששינתה את חייו: "אני רוצה להיות יהודי".
שבעה חודשים של עינויים בבית חנון: "ביקשתי למות"
המסע לגיור לא היה פשוט. מדינת ישראל, רוויית בירוקרטיה, לא ידעה איך לאכול את הנער מעזה. ואז, בצל הסכמי אוסלו וגל הפיגועים, גורש איימן חזרה לרצועת עזה והוסגר לידי המשטרה הפלסטינית.
הוא הושלך לכלא בבית חאנון למשך שבעה חודשים. המטרה של חוקריו הייתה ברורה: להוציא ממנו הודאה על כך שעבד עם המודיעין הישראלי, ושהוא רוצה להמיר את דתו.
"תלו אותי מהרגליים כשהראש למטה. שפכו עליי מים קפואים ורותחים, מכות חשמל, חתכים בידיים. אתה נמצא בכלוב של אריות שטורפים אותך בעודך חי. התחננתי לאלוקים שייקח אותי. אבל במשך שבעה חודשים לא נשברתי. אמרתי להם שוב ושוב: 'רק עבדתי בשמירה'".
כשהוא מצולק בגופו ובנפשו, איימן שוחרר וחזר למשפחתו. אך במקום חיבוק, הוא זכה למכות רצח מאביו ואחיו, שקראו לו "בוגד" ו"כלב יהודי", וזרקו אותו לרחוב. באותו רגע הוא הבין שאין לו דרך חזרה. עם דרכון שהשיג בשוחד, הוא ברח למצרים, משם לטורקיה, ונחת חזרה בנתב"ג, הישר לזרועותיהם של חבריו היהודים.
נבואת הזעם: "ה-7 באוקטובר עוד יכול לחזור"
אי אפשר להקשיב לסיפור ההשראה של דור שחר מבלי לשמוע את הזעקה הכואבת שלו על ה-7 באוקטובר. כמי שמכיר את התרבות העזתית מבפנים, הוא ניסה להזהיר את צמרת ההנהגה בישראל במשך שנים.
"שלחתי מכתבים ל-43 חברי כנסת. התווכחתי עם קצינים בכירים," הוא אומר בכאב שורף, "אמרו לי 'לך אין ניסיון'. ראש הממשלה חסם אותי בפייסבוק כשכתבתי לו שהוא עובד על האזרחים בעיניים. כשראיתי מה קרה בשמחת תורה, נכנסתי לדיכאון של שבועיים. הרגשתי שנכשלתי בשליחות שלי להזהיר את העם שלי".
דור מנתח בחדות את התפיסה הערבית לעומת הנאיביות הישראלית: "אנשים פה לא מבינים מה זה להיות 'שאהיד'. אבא של מחבל שרצח עשרה יהודים אומר לו בטלפון 'השבח לאל, עשית לי כבוד'. הוא הופך למלך של השכונה. זו מלחמת דת, ואם לא נתעורר ולא נבין מול מי אנחנו עומדים, הטבח הבא בדרך. הם מקדשים את המוות, ואנחנו מקדשים את החיים".
האור שבקצה המקווה: לידתו של דור שחר
לאחר מאבקים משפטיים אינסופיים, סירובים משרי פנים, וייאוש שניסה להשתלט, הגיע הרגע המיוחל. דור נכנס למקווה בירושלים.
"כשיצאתי משם, הרגשתי שאני קדוש. הרגשתי כמו מלאך עם כנפיים. אין לי מילים להסביר לעם היהודי את המתנה שהם קיבלו מעצם זה שנולדו כאלה. זה כמו אדם שחי בעוני ופתאום זוכה במיליונים בפיס, וזה אפילו לא מתקרב להרגשה הרוחנית".
הוא בחר לעצמו את השם דור שחר – תקווה לדור חדש של אהבת חינם, ולשחר שעולה ומפזר את החושך. היום, הוא מסתובב בארץ ובעולם כמרצה, זועק את האמת על פלסטין, ומעורר יהודים לאהוב את יהדותם ולהעריך את חייהם.
לקראת סוף הריאיון העמוק ב-'כיכר FM', כשהמילים נעתקות והדמעות חונקות את הגרון, המסר של דור מהדהד בחוזקה: אנו חיים על זמן שאול מול אויב אכזר, אך הכוח שלנו טמון באחדות שלנו, בזהות שלנו, ובהבנה העמוקה של הזכות להיות יהודי. מי שבא מהתופת של חאן יונס כדי לחבק את תורת ישראל, מזכיר לכולנו לא לקחת שום נשימה במדינה הזו כמובנת מאליה.
0 תגובות