כשמביטים באליסף פרץ, הדבר הראשון שתופס את העין הוא החיוך. חיוך רחב, כן, כזה שמאיר את החדר ומקרין אופטימיות נדירה. אבל מאחורי החיוך הזה, שמדביק בקלות גם את מגיש הפודקאסט אלי גוטהלף באולפן "כיכר FM" מבית "כיכר השבת", מסתתר אחד מסיפורי החיים המורכבים והכואבים שידעה החברה הישראלית.
אליסף, בנם של אליעזר ז"ל ומרים פרץ יבדל"א, אחיהם של אוריאל ואלירז ז"ל, הוא היום מספר 20 ברשימת מפלגת "ישר" בראשות גדי איזנקוט. הוא אבא לארבעה (יונתן, תמר, הראל ונועה), תושב שכונת הקטמונים בירושלים, ואדם שחי את השכול יום-יום, אך מסרב לתת לו לכבות את האור.
בשיחה ארוכה, חשופה וחסרת מעצורים עם אלי גוטהלף, אליסף לוקח אותנו למסע אל רגעי האימה, אל הקרבות בסמטאות עזה, אל הדמעות בבית המשפחה בגבעת זאב, ואל ההחלטה הדרמטית לקפוץ אל המים הסוערים של הפוליטיקה הישראלית.
הפתק הוורוד והמראה: "מי הילד הדפוק שיכול לחייך כשאחיו נהרג?"
הסיפור של אליסף מתחיל בבית פשוט של עולים ממרוקו. בלי סיפורי גבורה צבאיים או מורשת קרב משפחתית, רק אמונה יוקדת ואהבת הארץ. כשאלי, מחזיר אותו אחורה לגיל 12, האווירה באולפן משתנה באחת.
"אני ילד בן 12", משחזר אליסף ברגע מצמרר. "לילה. אני ואחי אביחי יושבים על הספה הוורודה בבית. מכינים כרטיס ברכה מבריסטול ורוד לאחי אוריאל, שאמור לחזור מהצבא ויש לו יום הולדת 20. מנפחים בלונים, עוטפים מתנה – בושם ירוק של פעם. עולים לישון. לפנות בוקר אני מתעורר ושומע את אמא שלי צועקת 'אוריאל, אוריאל'. נדלק האור ואמא אומרת: 'קומו, אח שלכם נהרג'".
"אני לא מבין מה קורה. אני רץ למטה, רואה את הבלונים, את השלט, את המתנה. אני רץ חזרה למעלה, פותח את דלת ארון הבגדים שעליה הייתה מראה. אני עומד מול המראה ומחייך. אמרתי לעצמי: מי הילד הדפוק שיכול לחייך כשאח שלו נהרג? אז זה בטח חלום, סיוט. דחפתי את האף למראה כדי להגיד 'זה לא אמיתי', אבל לאט לאט החיוך נמחק לי מהפנים".
גוטהלף, מנסה להבין איך ילד בגיל כזה מכיל טרגדיה בסדר גודל כזה. אליסף מודה בכנות כואבת: "ילד בן 12 רוצה לשחק כדורגל, ללכת לבר מצווה, להיות רגיל. אבל הבית כבר לא רגיל. אני לקחתי את זה למקום של כעס. כעסתי על אלוהים, על הצבא, על ההורים. הייתי טראבל-מייקר". אליסף משתף כיצד השתמש בסטטוס ה"אח השכול" כדי לתמרן מורים בבית הספר, ואיך חש את 400 זוגות העיניים המרחמות עליו בטקסי יום הזיכרון.
אך הטרגדיה לא נעצרה שם. הלב של אב המשפחה, אליעזר, לא עמד באובדן בנו בכורו. אליעזר תלה את מודעת האבל של אוריאל מעל כיסאו במשרד הבריאות, ושש שנים לאחר מכן, נפטר משברון לב מדום לב במהלך ניתוח. אליסף, אז בן 18 במכינה קדם צבאית, מצא את עצמו הופך בן לילה למבוגר האחראי, חותם על חשבונות בנק שאמו לא הכירה, ומשפץ את הבית תוך כדי השבר.
הלידה בלב ג'באליה והמפגש עם אלירז: "הוא דופק לי סטירה, אני מחזיר לו אגרוף"
חרף האובדן הקשה, המסלול של אליסף היה ברור: גיוס לקרבי. בנובמבר 2006, מיד אחרי מלחמת לבנון השנייה, הוא מתגייס לסיירת גולני. הוא מתאר מציאות של צבא בטראומה, מפקדים שאיבדו את חבריהם, ואימונים מפרכים תחת צל המוות.
במהלך מבצע "עופרת יצוקה", אליסף מוצא את עצמו בלב ג'באליה שבעזה, באירוע שנשמע לקוח מתסריט הוליוודי. כאשר הכוח משתלט על בית, אחת מנשותיו של בעל הבית הפלסטיני כורעת ללדת. "תחשוב, חבורה של גולנצ'יקים, אין לנו מושג מה זה אישה בהריון," מספר אליסף לגוטהלף שצוחק בפליאה. "היא צורחת, והמילה היחידה שאחד החבר'ה יודע להגיד בערבית זה 'שוואי שוואי' (לאט לאט). הוצאנו אותה החוצה באכזרית (נגמ"ש כבד) של צה"ל כדי שתלד. למרות הלחימה ולמרות הכל, המוסר של חיילי צה"ל הוא הכי גבוה שיש. קודם כל אנחנו בני אדם, יהודים, בני רחמנים".
אבל הרגע המטלטל ביותר בעזה התרחש כמה ימים לאחר מכן. אליסף המטונף מאבק הלחימה שומע לפתע קול מוכר. זה היה אחיו הגדול, רב-סרן אלירז פרץ, סמג"ד בגולני, שהחליט להפתיע אותו בלב התופת. "אני רואה אותו. דבר ראשון הוא דופק לי סטירה, אני דופק לו חזרה. הוא מביא לי אגרוף, אני נותן לו שניים. ככה אנחנו מרוקאים! הבענו את האהבה שלנו באלימות, בחיבוק ענק של שני אחים שנלחמים על הבית. גאווה עצומה".
הדפיקה בדלת: "המשא ומתן על החיים"
אליסף יצא מעזה בתחושה שניצח את הסטטיסטיקה. הוא החל לבנות את חייו, נרשם לפסיכומטרי, וחשב שהשכול מאחוריו. ואז הגיע ערב שבת הגדול, מרץ 2010.
"אני בבית, פותר תרגילים. פתאום אני שומע את אמא שלי צועקת שוב", אליסף מתאר, "אני רץ למטה ומבין שאלירז נהרג. אמא רצה לדלת, נועלת אותה, סוגרת את כל התריסים וצועקת: 'אף אחד לא ייכנס לבית הזה! אף אחד לא יגיד לי שאיבדתי עוד בן!'. במשך חצי שעה עשינו משא ומתן על החיים ועל המוות עם הקצינים שמעבר לדלת. ידעתי שברגע שאפתח את הדלת, החיים הקודמים שלי יתנפצו לרסיסים".
"הבן אדם שהכי אהבתי בחיים נהרג. הוא לא היה רק אחי, הוא היה משוגע של עשייה, כזה שמביא חיילים כדי לצבוע בית של חייל במצוקה. וזהו, נשברתי. הבחירה הייתה או שאני מת עם אלירז, או שאני בוחר לחיות ולנצח. והניצחון הכי גדול שלי על המחבלים הוא לקום בבוקר, לחייך ולהגיד תודה על מה שיש".
לראות את ה"שקופים": המאבק למען האחים השכולים
גוטהלף, מעביר את השיחה לנקודה כואבת שרבים בחברה הישראלית מפספסים: השכול של האחים. אליסף הקים לפני מספר שנים את עמותת "האחים שלנו" כדי להעניק קול למי שנותרו בצל.
"אחים שכולים היו שקופים", מסביר אליסף בלהט. "במשך עשור ישבתי בטקסי יום הזיכרון ואף פעם לא עלה אח או אחות לדבר, תמיד רק ההורים. אף אחד לא שאל 'איך אתה?'. אחים מאבדים את החבר הכי טוב שלהם, ולפעמים גם את ההורים שקורסים לתוך השכול. כיום יש כ-6,000 אחים ואחיות שכולים מהמלחמה האחרונה. חלקם לא חוזרים למעגל העבודה, נושרים מלימודים. הקמנו את העמותה, העברנו חוק היסטורי, והמטרה שלי בכנסת היא להקים ארגון יציג רשמי שידאג להם לטיפולים, למענקים ולשיקום. אני לא רוצה להשאיר אותם בבור".
מהתופת בלבנון לפוליטיקה: "לשנות את השיח"
החלק האחרון של הריאיון חושף את המניעים שהובילו את אליסף, איש ימין מובהק בדעותיו ואדם אהוב בקונצנזוס, לקפוץ לקלחת הפוליטית ולחבור לרמטכ"ל לשעבר, גדי איזנקוט, במפלגת 'ישר'.
"עשיתי 470 ימי מילואים במלחמה האחרונה", חושף אליסף. "באחת ההיתקלויות בלבנון, כפר כילא, כמעט נהרגנו. אנשים מכל הקשת נלחמו שם, מסרו את הנפש. ואז אני יוצא החוצה, פותח רדיו ושומע את הפוליטיקאים משני הצדדים רומסים אחד את השני. אמרתי לעצמי: אני לא מוכן שהילדים שלי יגדלו במדינה שזה השיח שלה. החלטתי להעביר את ההתנדבות שלי למגרש הציבורי".
כאשר גוטהלף מקשה ושואל איך הוא, איש ימין ואדם מאמין, משתלב במפלגה שמזוהה אצל חלקים בציבור עם המרכז-שמאל, ואיך ישב עם מפלגות שחלק מחבריהן הגנו על סרבנות או ייצגו מחבלים, אליסף לא ממצמץ. הוא מבהיר כי גדי איזנקוט הוא דמות מופת, איש ימין-מרכז ששכל בעצמו שניים מבני משפחתו, ושהוא לעולם לא ייתן ידו לפגיעה במדינה. "אני איש ימין מובהק, ואני חושב שהממשלה הנוכחית היא לא ימין. ממשלה שתומכת במשתמטים ולא במשרתים – זה הזיה בעיניי. באתי כדי להביא שיח אחר, בלי שנאה. אני דורש הגבלת כהונה לפוליטיקאים, כי כוח משחית. מדינת ישראל צריכה מנהיגות שלוקחת אחריות".
"חרדי שלא לומד ליבה – גוזרים עליו להיות עני"
אליסף מדבר על הציבור החרדי באהבה גדולה, מעיד שיש לו משפחה חרדית, אך מבקר בחריפות את המנהיגות הפוליטית החרדית. "אני מת על הציבור החרדי, הם אנשי חסד מדהימים. הבעיה שלי היא עם המפלגות החרדיות. המדינה מעודדת בורות בכך שהיא מממנת מוסדות ללא ליבה. אנחנו גוזרים על הילדים האלה עוני.
"לגבי הגיוס – אין בעיה שמי שבאמת לומד תורה ישב וילמד, אבל צריך סדר. מי שלא משרת את המדינה, לא יקבל ממנה. אפשר לייצר מסגרות שבהן חרדי נכנס חרדי ויוצא חרדי, או לנתב לשירות לאומי ואזרחי, אבל החברה הישראלית נקרעת ואי אפשר להמשיך ככה".
סיום אופטימי ותבשיל דגים לשבת
לקראת סיום הריאיון, האנרגיות הגבוהות של אליסף וגוטהלף משתלבות היטב. השניים קובעים מפגש ספונטני לסעודת שבת בקטמונים, ואליסף מבטיח להכין "מז'וז'ים" ודגים מרוקאים חריפים.
כשגוטהלף מבקש טיפ אחרון למתמודדים עם משברים, אליסף משתף פנינה פילוסופית עמוקה: "אל תביא לאדם בבור סולם. תרד אליו ותשב איתו שם. תן מקום לכאב. משבר הוא כמו קד עם מנורה בפנים שמישהו זרק עליו אבן. כל הקד נסדק, ופתאום האור הפנימי יכול לצאת החוצה. תגידו 'מודה אני' בבוקר, תעריכו את המשפחה שלכם, ותשמחו בחלקכם. העצבות נועלת שערי שמיים, אבל השמחה משברת את כל החומות".