"האנשים שלא מסוגלים לשכוח": הצצה נדירה ומטלטלת ליחידה הסודית של צה"ל | צפו בריאיון

את המילים הללו, שכתב אחי הגדול לפני כמעט עשור, בחרתי להקריא בפתח המפגש שלי באולפן עם סרן (במיל') יאיר פריימן. פריימן משרת ביחידת הקבורה הפיקודית - יק"פ 156. אבי הוא מפקד היחידה. עבור משפחת פריימן, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל הוא לא תאריך בלוח השנה; הוא צל כבד שמלווה את חייהם, כרוך בסיפורים שקשה עד בלתי אפשרי לעכל.

בשיחה שקיימנו, כזו שדורשת מהצופה והמאזין להשיר מבט אל המציאות הישראלית הכואבת מכל, ניסינו להבין איך נראים החיים של מי ששגרת יומו היא המוות של טובי בנינו.

מול 1,000 איש: הרב יגאל כהן עצר את השיעור וחיזק את הלוחמים שנפצעו | תיעוד

חזקי שטרן|11:03

הצרחה בתחנת איסוף החללים

"אי אפשר להיות ביחידה הזו ולעבור ליד", אומר פריימן בעיניים יוקדות. "אתה חייב להיכנס ולחיות חיים אחרים. בחודשים האחרונים יש המון עיסוק תקשורתי בפגועי הנפש. אלו חללים שהמלחמה מפילה, אנשים שמהלכים לכאורה חיים. קשה לתאר את זה, אבל יש משפט מתוך מחזה שאומר 'אני חי בין אנשים מתים'. היחידה שלנו נסובה סביב המוות. אתה רואה את הרגש שהמוות מוציא מהסביבה של החלל, ואתה לא יכול להגיד 'אני איש מקצוע, אני מנתק את הרגש ואני עושה את זה נטו טכני'".

את אחד הרגעים המטלטלים ביותר שלו, רגע שבו חומות ההגנה קרסו, חווה פריימן ב"תא"ח" - תחנת איסוף חללים. אל התחנה הזו מובאים הנופלים לזיהוי ודאי ומהיר. התהליך כולל לקיחת טביעות אצבע וזיהוי אישי על ידי שלושה אנשים, לעיתים חבריהם לצוות שלחמו לצידם רגעים ספורים קודם לכן.

"אנחנו מקבלים חייל באותו 'מצב צבירה', איתו מגיע חבר שלפני עשרים דקות לחם לצידו. באחד המפגשים האלה הגיעו חבורה של לוחמים מאחת היחידות המובחרות בצה"ל, כדי לזהות שני הרוגים. הגיע לוחם, ענק, חסון. בזיהוי של החלל השני, הוא הרים צרחה איומה בתחנה. 'אני כבר לא יכול יותר! אני לא יכול לראות אתכם! תסלחו לי, אין לי יכולת לשאת את כל הכאב הזה!'. ברגע כזה, הלוחם הזה בולע אותך איתו לסיפור שלו. בן אדם עם חיים, אישה, ילדים... וזה נגמר. זה רגע שאתה לא יכול לספר לעצמך סיפור אחר".

המרוץ נגד השמועות בוואטסאפ

תפקיד היחידה אינו מסתכם רק בטיפול בכבוד המת. זוהי חזית של ממש במלחמה על כבוד המשפחות ושלמות נפשן. פריימן מנצל את הבמה כדי להעביר מסר נוקב לחברה הישראלית, מסר שרלוונטי היום יותר מתמיד: מגפת השמועות.

"חלק מהעבודה שלנו הוא מרוץ נגד הזמן. המטרה היא להוציא זיהוי ודאי כדי שמודיעי הנפגעים יגיעו למשפחה, עוד לפני שההורים יקבלו את הבשורה דרך מישהו שראה בטלגרם או בקבוצת וואטסאפ", הוא מסביר, וקולו רועד מזעם כבוש. "שתבין, זה ברמה של פיקוח נפש שמותר לעשות הכל בשבת, רק כדי לא להגיע למצב שהמשפחה מקבלת את זה בצורה של מכה אנושה".

"מדהים אותי", הוא מוסיף בכאב, "שבמשך קרוב לשלוש שנים, אחרי אסונות נוראיים, עדיין צריך לדבר על זה. אותו 'גיבור' מקלדת שרץ להפיץ ראשון את הידיעה בוואטסאפ - שיחשוב על המשפחה שיכולה להגיע לפיקוח נפש. אם התירו לנו לחלל שבת על זה, כנראה שיש בזה דברים הרי גורל".

"תשמע, אתה בא לאימונים, בובות, עושים והולכים"

דרכו של פריימן אל היחידה לא הייתה שגרתית. כגבר חרדי, הוא בחר לצאת ל"שלב ב'" בסוף שנת 2022, מתוך אותה הכרת הטוב פשוטה ועמוקה למדינה. "רגישות יתר, אני קורא לזה", הוא מחייך. בסוף הטירונות, המ"פ רס"ן מיכאל (מיכי) גוטהלף - שאל אותו את השאלה שהובילה אותו אל המסלול הנוכחי: "איך אתה עם מתים?".

"הוא אמר לי: 'תשמע, זה מילואים, ברוך השם רק אימונים. עושים חיפוש על בובות, באת, עשית, הלכת. נתפלל שלא נצטרך'. אשתי, מן הסתם, נרתעה. אבל שכנעתי אותה שזה רק אימונים. קיבלתי את ברכת הדרך".

ואז הגיע בוקר שמחת תורה, השבעה באוקטובר.

האוטובוס בכביש 232 ואובדן חוש הריח

כבר בצאת החג, תוך כדי הבדלה מזורזת, הטלפון צלצל. אבי, סגן מפקד הפלוגה על הקו: "תתחיל לנוע דרומה". פריימן ארז תיק קטן עם תפילין, מגבת וגופיה - מבלי להבין כלל לאיזה גיהנום הוא פוסע.

הנסיעה על כביש 232, אותו ציר דמים שהפך לסמל הטבח, הייתה נקודת האל-חזור. "נסענו באוטובוס חצי ממוגן. יריות מכל עבר, צועקים לנו להישכב. פתאום עוצרים. 'תסתכל בחלון', אמרו לי. אני מסתכל ורואה גופות. אמרו לי - קדימה, יורדים, הגענו".

ברגע ההוא, משהו בפריימן נכבה, ומשהו אחר נדלק. "ניגשתי לאבי ואמרתי לו: 'או להיות או לחדול. אם לא עכשיו - לעולם לא'. וזהו. זה הרגע שבו אני משאיר משהו ממני שם, על האוטובוס. אני מתנתק, הופך להיות שכלי נטו. סיפרתי לעצמי שאני לא מטפל עכשיו ב... אלא שאני 'עוטף סוכריות'".

המנגנון הזה גבה מחיר פיזי של ממש. כשנשאל על המראות והריחות, פריימן חושף עובדה מצמררת, שהפכה לנחלתם של לוחמים רבים ביחידה: "אני מהשביעי באוקטובר לא מריח. פשוט אין לי חוש ריח. אלא אם אני ממקד את המחשבה בכוח ואומר לעצמי 'עכשיו אני רוצה להריח', אני לא מריח כלום".

הזוהר של הרקיע

הם חרשו את עוטף עזה רגלית במשך שבועות. מסננים עפר, מחפשים שריד, רקמה, עצם - כל דבר שיוכל להתיר את הספק המייסר של משפחות הנעדרים. אבל מתוך החושך הגדול, פריימן מצא גם אור נדיר, כמעט מיסטי.

"ב'א-ל מלא רחמים' אומרים: 'כזהר הרקיע מזהירים'. שאלתי את עצמי פעם מה המיוחד בדימוי הזה. היום אני יכול להגיד לך - אני ראיתי את הזוהר הזה. לא בקלישאות. כשאתה נכנס לתחנת איסוף, יש יראת קודש, שלווה וטוהר על הפנים של האחים שלנו שנהרגו על קידוש השם, שאין אותם לאף מת בעולם. ראיתי עשרות מחבלים הרוגים פנים אל פנים. אין שום דבר דומה".

לקראת סיום, הבקשה של פריימן פשוטה, ונוקבת: "בואו נשים בצד את הוויכוחים. דת, מדינה, צבא, לא צבא. מי שהיה שם - מסר את הנפש שלו בשבילך. רק תכבדו אותם. הם הקריבו מהנפש שלהם, והמשפחות שלהם הקריבו לא פחות. הכרת הטוב הכי פשוטה".

את הריאיון חתמתי בקטע קצר, אותו כתבתי במיוחד על אותם אנשים, על היחידה הזו:

"ואין מי שיחליק יד על מצחך,

מצחך העטור זהב.

ואין מי שיחזיק את ידך,

ידך המושטת לשלום.

ואין מי שיסגור את עיניך,

עיניך הפעורות בפליאה.

ואין מי שינחם את ליבך,

ליבך שכבר נדם.

"ואז הוא מגיע, האיש חסר הפנים.

הרגילים קוראים לו חסר רגש, הציני, קר המזג.

הוא מעביר יד על מצחך בעדינות,

מחזיק את ידך המושטת לשלום,

סוגר את עיניך הפעורות בפליאה,

פליאה על האיש חסר הפנים שמנחם את ליבך.

ליבך שכבר נדם".

השנה, נזכור לא רק את אלו שלא ישובו, אלא גם את האנשים חסרי הפנים. את הלוחמים שלא יכלו ולא יוכלו לשכוח, נושאים עמם לעד את משא הזיכרון שאי אפשר להניח.