לא מעט פעמים אמר לי חובב מוזיקה חסידית בעיניים נוצצות: “נו, אבל אידיש זה אחרת, זה שפה קדושה… זה נכנס ישר ללב". אם הוא מבין אידיש עוד איך שהוא אני יכול לסלוח לו, בחלק מהמקרים אין לו מושג ירוק או אפילו סגול על מה השיר מדבר... לעומת זאת שיר בעברית, להזכירכם שפת הקודש, כן גם אם בן יהודה המציא או שיבש כמה מילים בדרך, נחשבת בעיני רבים כ"פחות קדושה" ושיר בעברית כ"מודרני"...
האם באמת יש דירוג קדושה לשפות? כמו פודיום תחרותי: לשון הקודש במקום הראשון(?), אידיש מקום שני ואנגלית עם מדליית הארד? בואו נעשה סדר.
נתחיל מהבסיס: “לשון הקודש” זאת עברית. זה לא תואר שאפשר למסור או להחליף בטרייד אין. זה קשור לזה שבשפה הזאת נכתבו התורה, הנביאים, ההלכה והתפילות. אידיש ולדינו הן שפות־בית יהודיות מפוארות—“מאַמע־לשון” באירופה, “לדינו” בארצות יהודי ספרד — שפות שנשאו מאות שנים של אמונה, דמעות, בדיחות ושירי ערש. הן יכולות להיות כלי לקדושה, אבל הן לא הגדרת הקדושה. יש לא מעט מוזיקה אפילו גסה באידיש.
ועכשיו קצת פירוק מיתוסים:
“אידיש נכתבת באותיות עבריות—אז היא קדושה יותר”: לא כל מה שנכתב באותיות מרובעות הוא אוטומטית פרק תהילים. אותיות זה לבוש; הקדושה תלויה במה שלובשים בתוכן. אפשר לכתוב באידיש לשון הרע או אפילו שירי עגבים, ואפשר באנגלית לומר וידוי מהלב. זה לא הצבע של החליפה - זה הלב שמתחת.
“אנגלית זה גוי’ש, מה פתאום קדושה?”: שפה היא צינור. אם בשפה הזאת אתה לומד, מתפלל, מחזק ומקרב - הצינור נקי. אם השפה הופכת אותך לציני ועייף - הצינור סתום. אנגלית יכולה להיות פופית וגוית, אבל גם יכולה להיות יהודית ומעמיקה. שאלו על כל ספרי המוסר והיהדות שתורגמו לאנגלית ופתחו לבבות ברחבי העולם. לאלו שאינם דוברי אנגלית, זה יכול בהחלט להישמע כמו כל שיר לועזי, אבל זו הבעיה שלהם בלבד. תלמדו אנגלית או שתבינו שאם אתם לא מבינים זה לגמרי המשקפיים שלכם.
“אם זה ביידיש, זה ישר ‘מאמע’ בלב”: כן, לאידיש יש חמימות. זה טעם ילדות של המון משפחות (אשכנזיות). אבל נוסטלגיה היא תבלין, לא העיקר. אפשר לבשל תבשיל מדהים בלעדיה, ואפשר גם להרוג תבשיל עם יותר מדי תבלין. המבחן: האם יצא לך טוב—לא האם היה לך מוכר.
אז איך כן אולי מודדים “קדושה” בשירים? אני משתמש בשלושה מבחנים פשוטים, כאלה שלא דורשים ועדת רבנים או חותמת כשרות:
א. מה אומרים? – התוכן. דברי תורה, תפילה, ניגון מעורר, אלה נושאים קדושה. שפה היא המגש, לא העוגה.
ב. איך אומרים? – הכוונה. אפשר לשיר “אנעים זמירות” באנגלית עם דמעות אמת מרגשות ומלאות קדושה, ואפשר למלמל בעברית על אוטומט. הלב הוא המגבר.
ג. למה אומרים? – המטרה. לחבר, לבנות, לקרב? או לצעוק “שלי יותר קדוש משלך”? קדושה לא אוהבת תחרות.
ובכל זאת—למה אנחנו כל כך אוהבים את הוויכוח הזה? כי שפה היא זהות. אידיש מספרת סיפור של עיירה, תנור חם, קריצת הומור. אנגלית… היא הגשר הענק הבינלאומי שמחבר קהילות שלא חולקות שפה משותפת. לזה תוסיפו את העברית—הבית־מקדש של המילים - וקיבלתם את ה"תזמורת" של המוזיקה היהודית. הקטע הוא לא מי הסולן ה”קדוש” יותר, אלא האם כלים מנגנים בלי לזייף.
השורה התחתונה בלי רומנטיזציה: אין “מקדם קדושה” לשפות. יש מעלה לתוכן, יש כוח לכוונה, ויש קסם לתרבות. בעברית אנחנו פוגשים את הקדושה כמולדת; באידיש אנחנו פוגשים בית וחמימות; באנגלית - שכנים חדשים. ואם בכל זאת צריך משפט אחד שמתכתב עם כל הוויכוח: קדושה היא לא שפת אם—היא שפת לב. מי שמדבר מלב נקי—מדבר לשון הקודש, גם אם הוא אומר "שבת שלום", “גוט שאבעס”, או “Good Shabbos”.
0 תגובות