אמנם לא נקבע מוות סופי, ולא הוכרזה הלוויה או נתלו מודעות אֶבֵל ולא ישבו שבעה, אבל אין מנוס מלקבוע זאת: המוזיקה החסידית האיכותית והאותנטית - איננה. היא גססה במשך שנים, והשנים האחרונות קבעו את מותה הסופי.
אם בעבר הייתה המוזיקה כנשמה ללא גוף - עיבודים כבדים ומיושנים אך כאלה שנגעו עמוק בנשמה, - היום הכל הפוך. העיבודים חדשניים עם מיטב האפקטים והשדרוגים ששנת 2025 מציעה, אבל אין לב ואין נשמה. רדוד ונמוך כים המלח.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
למעֶט האמנים הבודדים השמרנים ביותר (מבלי להיכנס לשמות), המוזיקה העכשווית גורמת לכאבי בטן וחור בראש, שגורמים לנו להתגעגע לשירים של פעם. מה שהכי אבסורדי, מגוחך ומדאיג גם יחד, היא העובדה שאפילו שירי הילדים של פעם היו ברמה יותר גבוהה מהשירים של היום.
טקסטים של AI
והטקסטים, אוי הטקסטים. בעידן המודרני כנראה כבר 'לא נאה' לשיר מילים מהמקורות, (אפשר לדון לכף זכות שכנראה נגמרו המילים מהמקורות ומהכתובים ולא נשאר על מה להלחין..), וכך בשנים האחרונות רוב מוחלט של השירים מבוסס על מילים שכתבו האמנים.
אלא שגם זה בספק. מי שקצת מעמיק (עד כמה שאפשר) במילות השירים, שם לב שרוב הטקסטים חוזרים על עצמם בסדר שונה, אותן מספר 'מילות קוד' שחוזרות על עצמם. כאשר התחושה היא שה-AI בעצמו כתב את השירים, מה שבאמת מסביר הכל.
ההבדל בין שיר פשוט לשיר רדוד
יש הרבה שטועים לחשוב ששיר 'פשוט' ושיר 'רדוד' זה אותו הדבר. בשבוע שעבר ציינו 31 שנים לפטירתו של אבי המוזיקה החסידית האותנטית - רבי שלמה קרליבך זצ"ל. רוב השירים שלו באמת היו פשוטים שכל דרדק יכול היה להכיר ולשיר, אלא שההבדל בין שירים אלו לשירים רדודים הוא שמיים וארץ:
שיר פשוט הוא שיר אמיתי שבהגדרתו הוא לא מורכב בלחן ובתוכן - כי הוא מדויק ומזוקק והוא נוגע ישר בלב ומרומם אותך לגבהים עצומים. לעומת זאת, שיר רדוד הוא שטחי שלא נוגע בלב ולא מרים אותך לשום מקום.
ראש הישיבה שלי תמיד היה אומר לי שלדבר על פוליטיקה זה בזבוז זמן משום שגם אחרי שעה של שיחה לא יוצאים עם שום דבר. גם המוזיקה הרדודה - שמעת שיר פעמיים ושלושה ולא יצאת עם שום דבר. לא התחזקות ולא שמחה, ובוודאי לא רוממות רוחנית.
האויב של המוזיקה האיכותית
אם קצת מנתחים את ההידרדרות, המסקנה שמה שגרם לכך שהאמנים עברו מלהוציא שירים איכותיים ואמיתיים בעלי עם וניחוח יהודי - לשירים מפלסטיק עם תוכן רדוד שרק הקצב שבהם הופך אותם ללהיטים, אלה הן ההמוניות ואובדן הדרך. ונסביר.
- ההמוניות: אם בעבר כמות האמנים הייתה מועטה יחסית לכמות האוכלוסייה, ומעטים עסקו בתחום המוזיקה, כיום כל דרדק שבקושי עבר את גיל הבגרות כבר שר תחת כל עץ רענן. במקום יחס של אמן אחד על כל אלף איש המצב התהפך ויש אלף אמנים על איש אחד..
ובשל כך הצורך לבלוט בתעשייה גדל עשרת מונים, ואם האמן לא יוציא שיר פופ מופרע עם קליפ בערבות קירגיסטן עם 250 נגנים חבושים בווסט זהב וכובע קסקט תואם - הוא לא יהיה מספיק מפורסם בשוק.
- אובדן הדרך: בניגוד לעבר שהמוזיקה נבעה ממקום אמיתי כדי לרומם ולשמח את עם ישראל, היום השירים משמשים ככרטיס ביקור עבור האמן. נטו אגו ולא דאגה אמיתית לעם ישראל, כאשר המטרה מכוונת להנעת קהל להופעות כדי להגדיל הכנסות. כך יצא שהאמנים מחפשים להוציא שירים לזמנים מסוימים: שיר לזיץ / שיר לחופה / שיר לחגים / שיר לריקודים בעזרת נשים בחתונה, וכן הלאה. אובדך הדרך כבר אמרנו?
הדור רוצה אחרת
הטענה שתמיד חוזרת מצד האמנים היא "זה מה שהדור היום מבקש", ובכן, מדובר בדמגוגיה זולה שגם מוכחת בשטח: השירים היחידים שנשארו ולא התחלפו הם השירים האיכותיים והטובים - שחלקם בני עשרות שנים וליחם לא נס. מנגד, כל הטרנדים החלולים מפלסטיק מתנדפים ברוח ומתחלפים כמו גרביים ואף אחד כבר לא זוכר אותם. כן, גם הדור הצעיר.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
אז אנחנו כאן כדי לפנות לכל האמנים ומפיקיהם: בבקשה, תחדלו מהרדידות הזו, גם הדור הצעיר ראוי ליותר מזה: שירים אמיתיים ואיכותיים שנוגעים עמוק בנשמה ומקרבים לריבונו של עולם כמו מוזיקה יהודית ראויה.
0 תגובות