טור תגובה:

"די לרדידות" •  של השיח, לא של המוזיקה היהודית | טור נוקב

מבקר המוזיקה של 'כיכר השבת', נתנאל לייפר, בטור תגובה לטור הביקורת על המוזיקה היהודית של שאול כהנא. האם המוזיקה היהודית אכן הולכת לאבדון? (מגזין מוזיקה)

לפעמים כשאני קורא טורי ביקורת על המוזיקה היהודית, אני מבין שהבעיה היא לא במוזיקה, אלא בשיח על מוזיקה והערבוב הלא בריא בין ההרגלים שלנו לבין הגדרות מציאותיות.

הטור של שאול כהנא שפורסם במגזין 'כיכר השבת' וזעק בקול בוכים ודמעות תנין - "די לרדידות! מגיעה לנו מוזיקה איכותית!", שייך בדיוק לסוג הזה. הטור מלא געגוע רומנטי לימי העבר, לפחות איך שחווה אותם הכותב. הוא מהול בטיפה של התנשאות, ובעיקר מבוסס על חוסר הבנה של מה שקורה היום באמת בעולם היצירה היהודי המתפתח.

אז בואו נשים רגע דברים על השולחן, בלי פילטרים ובלי לברוח לעולמות דמיוניים או להשתמש במשפטים שאי אפשר להתווכח עליהם, כיוון שהם מעורפלים. אם תכתוב "המוזיקה היום רדודה", נצטרך קודם כל להגדיר מה היא רדידות בעיני הכותב ואז גם להוכיח כי אכן התופעה מתקיימת לדעתו. במידה ואין הגדרה כזו ובטח שאין נתונים, זו סתם תחושת בטן חסרת כל משמעות.

"שיר פשוט הוא שיר אמיתי שבהגדרתו הוא לא מורכב בלחן ובתוכן - כי הוא מדויק ומזוקק והוא נוגע ישר בלב ומרומם אותך לגבהים עצומים. לעומת זאת, שיר רדוד הוא שטחי שלא נוגע בלב ולא מרים אותך לשום מקום", כתב כהנא ולא הסביר מה זה מדויק ומזוקק, ומה ההגדרה לנוגע בלב? בלב של מי? בקיצור הרבה בלה בלה שלא הולך לשום מקום.

"פעם היה יותר טוב" באמת?

אם בכל אופן אנסה להתייחס לנושא, המוזיקה החסידית/יהודית לא "נהייתה רדודה", היא פשוט גדלה, התרחבה והפכה לטובה ומגוונת פי אלף. פעם היו שלושה אמנים, שני מעבדים ויוסי גרין נהדר אחד, שעיצבו כמעט את כל הסאונד של המוזיקה החסידית. הם יצרו מוזיקה טובה מאד, מרגשת וכזו שהייתה מתאימה מאד לאותם ימים בהם גם ניזונו מכלי תקשורת אחד או שניים. היום יש מאות אולי אלפי יוצרים, אינספור צבעים מוזיקליים ופלטפורמות שכל אחד יכול להוציא בהן שיר. כן, יש גם פחות טובים, אני לא בהכרח מתחבר לכל שיר או אמן שמוציא שירים, אבל זה בדיוק מה שמאפיין שוק יצירתי חי.

מי שמתגעגע ל"פעם", שוכח שפעם פשוט הייתה מעט מאוד מוזיקה, בכל שנה יצאו מעט מאד שירים ואלבומים שהאזנו להם בשקיקה כי פשוט זה מה שהיה וזהו. קל להיאחז באיזו תחושת יוקרה סגנונית שהייתה באותם ימים. אבל חשוב לזכור זה לא בהכרח עומק, זה מיעוט אפשרויות. כשאתה בלב המדבר גם מים מלוכלכים הם אופציה מרווה.

עברית זו רדידות???

הכותב מתגעגע נורא לשירים עם שלוש מילים מהמקורות ומבחינתו טקסט מקורי, חי שמדבר את השפה שלנו - עברית, זו רדידות... אין בעיה לשיר גם מילים מהמקורות כמו שאין בעיה גם לשיר בעברית. לטעון שהשירים החדשים מזכירים לו בינה מלאכותית, שוב מבלי להביא שום הוכחה מציאותית זו טענה ריקה וחסרת כל משמעות ובמילותיו של הכותב - "טענה רדודה".

לקרוא ליצירה של אחרים "רדודה", מבלי להסביר או להוכיח זו לא ביקורת, זו הדרך הקלה לברוח מדיון אמיתי. הרבה פעמים "רדידות" זה מילה נרדפת ל"זה לא הסגנון שאני אוהב". מי שמחפש נשמה ימצא היום שפע של ניגונים, מי שמבקש עומק ימצא טקסטים פיוטיים שנשמעים כמו פיוטי ראשונים, מי שרוצה קצב ואלקטרוניקה, צורך אמיתי של קהל צעיר, ימצא את זה בתוך המוזיקה היהודית מבלי לרעות בשדה זרים. להכתיר הכול כ"שטחי", רק מפני שזה לא נשמע כמו הילדות עליה גדלת, זו נוסטלגיה בתחפושת. אין לי בעיה עם נוסטלגיה, גם אני נוסטלגי לפעמים, אבל זה לא אומר שבהכרח ההרגלים שלי טובים יותר מהרגלים מוזיקליים של אנשים אחרים.

גם הטענה שהטכנולוגיה "הרגה את הנשמה" נשמעת יפה, אבל רחוקה מהמציאות. הפקה טובה לא מוחקת רגש, היא מעצימה אותו וגורמת לו להגיע למקומות שהיוצרים של פעם רק יכלו לחלום עליהם. העובדה שאמן שיושב באולפן קטנטן במרתף בבני ברק יכול להוציא שיר שנשמע בינלאומי, זו לא בעיה, זו ברכה. להפוך חוסר יכולת טכנית ל"אותנטיות", זו רומנטיזציה מאוד נוחה, ולא תמיד מאוד נכונה.

"אובדן הדרך" או שהדרך פשוט השתנתה...

הכותב גם הלין על כך שהמוזיקה היום נוצרה למטרות קידום של האמנים ולא כעומדת בפני עצמה. תחת הכותרת המפוצצת "אובדן הדרך" הוא כתב כי "בניגוד לעבר שהמוזיקה נבעה ממקום אמיתי כדי לרומם ולשמח את עם ישראל, היום השירים משמשים ככרטיס ביקור עבור האמן. נטו אגו ולא דאגה אמיתית לעם ישראל, כאשר המטרה מכוונת להנעת קהל להופעות כדי להגדיל הכנסות". אני ארשה לעצמי להזכיר לכותב, כי גם בעבר מוזיקה נועדה לעשות כסף... כסף מאלבומים. פעם זמר מצליח יכל למכור 50-100 אלף עותקים ולהרוויח סכומי עתק. השתנות העולם המוזיקלי והעובדה שכמעט ולא נמכרים היום אלבומים שינתה את הסחורה מאלבומי מוזיקה להופעות וכדומה. זאת מעבר לעובדה שלא ידוע לי על דרך לבדוק ולמדוד את ה"נטו אגו" וה"דאגה לעם ישראל" שהכותב מצביע עליהם. אני חושב, שבתוך כל אמן יש גם את תחושת השליחות, לצד הצורך והרצון הלגיטימיים לא פחות, להתפרנס ממעשה ידיהם. להרוויח כסף זו לא בושה, זו הדרך היחידה שלנו כקהל להמשיך ולקבל יצירה מוזיקלית, שעולה לעתים עשרות אלפי שקלים לשיר אחד. אני רק אוסיף שאלה אחת... מתי בפעם האחרונה חובבי נוסטלגיה כאלה ואחרים רכשו אלבום מוזיקלי והוציאו עליו מכספם? האם הם בחרו לעודד את האמנים שאהובים עליהם ולגרום לכך שישתלם להם להמשיך ולהוציא מוזיקה מהסוג הזה?

ואם כבר מדברים על איכות... אף דור לא זכה לעומק יצירתי מתועד כמו זה של היום. ישי ריבו, נפתלי קמפה, זושא, דוד בן ארזה, דניאל יטיב, ביני לנדאו, מוטי אילוביץ', אהרן רזאל, יונתן רזאל, מרדכי שפירא (כן כן, תקשיבו לאלבומו האחרון עם 'עקב'), ג'ואי ניוקם, אלכס קלייר, בנצי שטיין, איתן כ"ץ, אלחנן אלחדד, חיים פורטל, שמוליק גריינמן ועוד ועוד ועוד. זו רשימה קצרה וחלקית מאד של אמנים ויוצרים מגוונים מסגנונות שונים, עם יכולות יצירה מדהימות. סליחה מכל מי שלא עלה לי באותן שניות של כתיבת הטור, יש בטוח עוד רבים וטובים שראויים לאזכור. מי שטוען שאין איכות במוזיקה החרדית של 2025, פשוט לא מאזין באמת ורק עסוק בלומר, "פעם היה יותר טוב".

זה אולי הדבר שהכי בולט בטור הביקורת: אין בו אפילו הצעה אחת מעשית לשיפור. רק תלונה כללית בלי פרטים בלי כיוון ובלי אפשרות אמתית לפתוח דיון לגופו של עניין. השיח הוא זה שהפך לרדוד, לא המוזיקה. קל להגיד "אין איכות", קשה יותר להצביע מה חסר ולמה. מוזיקה היא עולם חי, משתנה, דינמי. יהיו בו יציאות מבריקות ומרגשות ויהיו בו גם שירים פחות טובים, בדיוק כמו בכל ז׳אנר בעולם. כך נראית יצירה אמיתית.

הבעיה היא לא באמת במוזיקה, היא בנוסטלגיה. יש מקום לשוחח על איכות, על כיוונים, על עומק, להגדיר אותם ולנסות להציב שיח שימפה את עולם המוזיקה היהודית, אבל להכריז ש"כולם רדודים" ופעם היה יותר טוב, זה לא דיון. זה פשוט פחד או חוסר יכולת לשאת שינוי. ברור שיש עניין של טעם אישי וכל אחד אוהב את המוזיקה שגדל עליה והתרגל אליה. גם אם לא גדלתי על מוזיקה מזרחית לדוגמא, אני יכול להבין שלמרות שהיא פחות מדברת אליי, יש בה את היופי והעומק שלה. מותר לאהוב יותר מוזיקה ישנה, יש הרבה שאוהבים רק אותה, מותר להאזין למה שאוהבים, זה בסדר גמור, אבל צריך לזכור שזה בסך הכל הטעם האישי שלנו ויש עוד דברים בעולם גם אם הם לא בהכרח הטעם שלנו.

הדור גדל. הטעמים משתנים. והיצירה, כמו תמיד, משקפת אותנו, על הרבגוניות, השאיפות, החיפוש והמורכבות שלנו. מי שמנסה לצייר את כל זה כעשייה ירודה, מפספס את התמונה הגדולה. זה לא הסוף של המוזיקה החרדית, זו ההתחלה של עידן הרבה יותר רחב, אמיץ ומעניין.

איזה כיף לנו שאנחנו חיים בדור הזה!

האם הכתבה עניינה אותך?

כן (100%)

לא (0%)

תוכן שאסור לפספס:

0 תגובות

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, לשון הרע ותוכן החורג מגבול הטעם הטוב.

1
כל מילה-מילה זה מראה שנתנאל אף הוא שכותב טורי ביקורת לא כותב זאת לשם הביקורת אלא באמת מצורך אמיתי לשפר ולהביא את המוזיקה למקום יותר טוב. לפעמים זה נדמה(רק לפעמים) שבכוח זה לחפש את הביקורת והשלילי אבל זה לא ובאמת שרואים שזה מגיע ממקום כנה. וכן יש כל כך הרבה מוזיקה טובה,למה להוציא לעז כשקראתי את הטור
ואוו

אולי גם יעניין אותך:

עוד במגזין: