מופעי 'חסידות בקלאס' הם כבר מזמן שם דבר למופעים מושקעים במיוחד. כאלו שמשלבים את מיטב הזמרים במוזיקה החסידית והיהודית, טעימות ישראליות וקטעי מעבר קלאסיים והומוריסטיים. הפעם לשמחתי לא נאלצתי להצפין לקיסריה על מושביה המזעזעים והיה זה תורה של בריכת הסולטן הירושלמית אל מול חומות העיר העתיקה.
על הבמה הענקית והמושקעת הופיעה התזמורת הפילהרמונית "חסידות בקלאס", בניצוחו של יובל סטופל, שליוותה שורה של אמנים מהשורה הראשונה בישראל ובעולם: אברהם פריד, ישי ריבו, שולם למר, יצחק מאיר הלפגוט ועידן עמדי.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
התזמורת פתחה את המופע בביצוע נוסטלגי ומלהיב במיוחד ליצירה של המוזיקאי היווני הנודע - יאני. הנעימה המוכרת שהייתה בעבר אחת הנעימות המושמעות ביותר ברדיו התעוררה לחיים עם התזמורת והייתה רגע מוזיקלי מצוין במיוחד. מיד לאחריו כמיטב המסורת של חסידות בקלאס קיבלנו גם קטע מוזיקלי קלאסי קליל גם לכאלו שממש לא חובבי מוזיקה קלאסית. הפעם היה זה "קאן קאן" בן הכמעט 200 שנה של המלחין ז'אק אופנבך. הניגון הקצבי והסוער מוכר לרבים אולי מצלצולי הטלפון הישנים והגרסה הפילהרמונית שלו היא לחלוטין מרשימה.
המופע היה בחלקו הגדול בסימן ירושלים והקטע השירתי שלו נפתח עם "על נהרות בבל" בלחנו של שרון אבילחק, שביצע במקור מידד טסה. הבחירה הזו הייתה מעניינת במיוחד, אולי הבחירה הכי פחות שגרתית במופע כולו שהסתמך ברובו על קלאסיקות של פריד וריבו וכלל מעט מידי שירים מיוחדים שלא שמענו מהאמנים המבצעים. את השיר הזה ביצעו, למר, ריבו ופריד שהצטרף אף הוא לשירה.
ביצוע מצוין נוסף היה בכיכובו של שולם למר - "גם כי אלך" המרגש והנפלא של מרדכי בן דוד שבוצע עם כל קטע הפתיחה הארוך והמיוחד שלו. בעיניי ביצוע כזה הוא המהות של מופע מהסוג הזה. כאשר קול ענק וצעיר מבצע מחווה לקלאסיקה החסידית הישנה ומנגיש אותה לקהל.
בפינת החומרים הישנים במופע נעשה גם ביצוע של החזן יצחק מאיר הלפגוט ל"קל אדון" בסגנון המארש של חסידות באבוב, בלחנו של בעל ה’קדושת ציון’ מבאבוב זי"ע. מדובר ביצירה יפה, ארוכה למדי, אך לא מוכרת במיוחד לקהל הרחב ואני תוהה אם היא הייתה הבחירה הנכונה למופע הזה מבחינת ההתאמה לקהל. הלפגוט ביצע בסולו גם את "פנה לעלבון" של המלחין החסידי האגדי משה גולדמן ז"ל (אף הוא חסיד באבוב). זו בהחלט קלאסיקה יפה ואהובה, שמתאימה למופע בימים הנוראים והרגישה חסרת כל קשר למופע, או לקונספט שלו.
פריד ביצע במופע את "על כפיו אותו יביא" הקלאסיקה הירושלמית המרגשת במיוחד והעניק לשיר עוצמה וכוח. השיר קיבל גם חיזוק ויזואלי יפיפה במסכי הענק והקהל קיבל לחלוטין את התחושה של הרחוב הצר על דמויותיו הייחודיות. פריד ביצע גם את "מישהו תמיד הולך איתי", שיר יפיפה אך לעוס לחלוטין שכבר שמענו את פריד מבצע אותו לא מעט פעמים ודואט עם הלפגוט ליצירה "שטר התנאים" גם היא כבר חרושה להפליא, כשפריד ביצע אותה כמה פעמים במופעיו בשנים האחרונות, גם בבריכת הסולטן.
ריבו ביצע (שוב) את "אתה זוכר" הלעוס עד דק, שיר שהלחין הרשי ויינברגר עבור הדואט של ריבו עם מרדכי בן דוד. אין לי בעיה עם השיר הזה, אבל כשריבו שר אותו לבד, הוא עוד שיר חסידי פשטני למדי וחסר כל ייחוד ששמענו כבר יותר מידי פעמים. הוא ביצע גם את "לשוב הביתה" כשהקהל הנלהב מצטרף בשירה ו"סיבת הסיבות", אותו ביצע לקראת הסוף יחד עם פריד הלפגוט ולמר.
למר ביצע במהלך המופע גם את הלהיט הבינלאומי "הללוי-ה" של ליאונרד כהן כשהוא מלווה במקהלת 'העבריים מדימונה'. שילוב הקולות של למר עם המקהלה היה זה שהפך את השיר הלעוס כל כך, למעט מעניין יותר.
במופע השתתף גם הזמר עידן עמדי שביצע שלושה משיריו, אני לא אתווכח לגבי הקלאס אבל אני בהחלט יכול להתווכח בנוגע ל"חסידות" שלא הייתה באף אחד משלושה השירים האלה. הרגיש לי תלוש. אני מכבד את עמדי וחושב שהוא ראוי להערכה וכבוד רב, אך בתוך מופע שכותרתו מוזיקה חסידית, היה צריך ואפשר למצוא לו תפקיד אחר.
כמיטב המסורת, בו עולים המתנדבים לבמה ומקבלים את מחיאות הכפיים מהקהל, נבחר הפעם השיר "בן אדם" שהלחינה אביגיל עוזיאל-עמר אותו ביצעו הזמרים יחד. גם פה מדובר בשיר שכבר בוצע יותר מידי פעמים ביותר מידי מקומות והיה ניתן להיות יצירתיים יותר. שיר נוסף שהייתי מוחק בשמחה רבה מהפלייליסט מאותה הסיבה, היה "שמע ישראל". לפחות התנחמתי בכך שקיבלנו קיצור בלפחות שליש על התנהגות טובה, והביצוע כלל רק בית ופזמון אחד.
את פינת ההומור תפס כרגיל נגן הטרומבון המצוין, מורן בר און, שיחד עם נגן החצוצרה רפי דוידוב, ניגן בסולו את "מחול החרבות" של חצ'וטריאן. השניים עלו לבמה כשהם לובשים חליפה של סייף תחרותי ולאחר הפתיח הם שלפו את כלי הנשק האמיתיים שלהם, החצוצרה והטרומבון וביצעו את היצירה המפורסמת בצורה מלאת הומור וחיוך. במופע התארח גם נגן הגיטרה האגדי, אבי סינגולדה שביצע יצירת סולו עם גיטרה חשמלית. המופע הסתיים במחרוזת ירושלים קצבית (בעצם לא רק ירושלים עם "י-ה זכות אבות") והקהל פצח בריקודים, איפה שהיה מקום ובסולטן שלפני השיפוצים אין הרבה מקום כזה.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
לסיכום, כמופע שלם, חסידות בקלאס, יוצר חוויה ייחודית, עוצמתית ומלאת כבוד למוזיקה החסידית והיהודית. ההפקה המגוונת, העושר הוויזואלי שניכר שהשקיעו בו רבות והתוצאה פשוט מרהיבה ומשובבת לב. סטופל עשה עבודה נהדרת עם התזמורת והעיבודים והערב כולו היה נשמע מדויק ומושקע במיוחד. צריך להצדיע לתורם שמממן את הסדרה הזו, אין ספק שהוא עושה למוזיקה החסידית כבוד של ממש.
0 תגובות