ישנם רגעים בהיסטוריה הלאומית שבהם הזמן קופא מלכת. רגעים שבהם פצע עמוק נחרת בלב הקולקטיבי, וכל אדם זוכר בדיוק איפה הוא היה כשהגיעה הבשורה המרה. עבור המגזר החרדי והחברה הישראלית כולה, אסון הרכבת הנורא שבו נספו שבעה בני משפחת ברנשטיין לפני 16 שנה הוא פצע מדמם שכזה. משפחה שלמה מביתר עילית שהייתה בדרכה לשבת משפחתית בקוממיות, ונמחקה ברגע אחד על פסי הרכבת.
באולפן פודקאסט הראיונות של "כיכר השבת" - "כיכר FM", שורר שקט יוצא דופן. המראיין, אלי גוטהלף, יושב מול דוד צבי (דוצי) גוטשטיין – הניצול היחיד מאותו רכב אימים קטלני. דוצי, כיום איש משפחה ומגדלור של עוצמה, לא מרבה לדבר על האסון, אך הוא גם מעולם לא הסתתר מפניו. הריאיון הנוכחי הופך במהרה לרכבת הרים רגשית, במיוחד כאשר מתבררת באולפן, בתוך דקות ספורות, השגחה פרטית מצמררת ומדהימה המשנה את כל זווית הראייה על המפגש הזה.
המשפט שהציל חיים והרגע שבו העולם נחצה לשניים
כדי להבין את עוצמת התקומה, צריך לחזור ליום שלפני. חודש אב, שלהי הקיץ, הימים הם ימי בין הזמנים והתכנון המשפחתי היה פשוט וסטנדרטי: נסיעה משותפת לסוף שבוע משפחתי, שבת של מנוחה במושב קוממיות. דוצי, שהתעורר באותו יום חמישי בשעה מוקדמת מאוד כדי להספיק לעבוד, עלה אל הטנדר המשפחתי כשהוא תשוש לחלוטין. הוא ביקש להתיישב בחלקו האחורי של הרכב, כדי שיוכל לעצום עיניים ולהעביר את הנסיעה בשינה לצד משפחתו.
באותו רגע, חמיו הניט את ידו וביקש ממנו לשנות תוכניות. "שב מקדימה," אמר לו, "תיקח לך את הספייס שלך, תשב ברוגע ובשקט". דוצי שמע בקולו ועבר למושב הקדמי. למפרע, המשפט הקטן והאנושי הזה הוא מה שהפריד בין חיים למוות.
הנסיעה נמשכה, השמש של שעות הצהריים המאוחרות סינוורה את נתיב הנסיעה, ובמפגש המסילה שליד קריית גת התרחש הכשל הקריטי. הנהג לא הבחין במחסום היורד וברמזורי האזהרה המהבהבים. הטנדר פרץ את המחסום, עלה על פסי הרכבת – ושם, ברגע הגרוע ביותר, דפק הקלאץ' והרכב נתקע. ניסיונות ההתנעה הנואשים עלו בתוהו. הרכבת שהגיעה במהירות עצומה לא השאירה סיכוי.
"החלק האחורי של הטנדר פשוט התנתק ונחתך לשניים. מי שהיה בחלק האחורי – איננו. החלק הקדמי, שבו ישבתי אני יחד עם הנהג, נשאר".
הקדוש ברוך הוא העניק לדוצי מתנה באותם רגעי אימה: הוא ישן. רגעי ההתנגשות, החריקה וההדף לא נכנסו ל"דיסק הקשיח" של מוחו. השכחה הזו שמרה עליו מפני מראות שהנפש אינה מסוגלת לשאת.
"נשארת לבד": הבשורה המטלטלת בחדר הטראומה
כשדוצי מתעורר, הוא מוצא את עצמו בבית החולים "ברזילי" באשקלון, פצוע באורח קשה מאוד וסובל מפגיעה רב-מערכתית חמורה: שברים בארובת העין, באף ובלסת, קרעים בכבד ובתחול, ופגיעות קשות בכלי דם ובשרירים. בימים הראשונים הוא היה שרוי בטשטוש עמוק תחת השפעת תרופות. הוא תקשר עם סובביו, מסר את פרטיו ואף ביקש שיתקשרו לאשתו מלי, שהייתה אז בחודש השמיני להריונה – מבלי לדעת שהיא כבר אינה בין החיים.
ביום ראשון, שלושה ימים לאחר האסון, נכנס אל החדר הרב חנניה צ'ולק, יו"ר ארגון "עזר מציון". במקצועיות מהולה ברגישות אינסופית ובליווי מעטפת רפואית, החל הרב צ'ולק לקלף את שכבות האופוריה והטשטוש. הוא בישר לדוצי בהדרגה את הבשורה הבלתי נתפסת: חמיו, חמותו, גיסיו, גיסתו, אשתו ההרה (חודש שמיני) ובנו הבכור מוטי – פעוט בן שנתיים בלבד – נלקחו כולם ברגע אחד. שבע נפשות טהורות.
"זה היה רגע של חורבן עולמי", משחזר דוצי באולפן בקול רועד. "ההבנה שאתה נשאר לבד נופלת עליך. לבד מבחינת המעטפת המשפחתית שהכרת. פתאום הבנתי שאני יוצא לחיים אחרים, הולך להתמודד עם דברים שלא תכננתי ולא חשבתי מעולם בגיל 23, כמו אובדן מוחלט".
במקום לשקוע בכעס או בחיפוש אשמים, הפעיל דוצי את מה שהוא מכנה "השריר האמונתי". כמי שגדל בירושלים וחונך על ברכיו של הצדיק הירושלמי רבי אשר פריינד ורבי רפאל גדליה סגל, האמונה הייתה מוטמעת בדם שלו. "על אבא לא כועסים", הוא אומר בפשטות מדהימה המרעידה את הלב. "אפילו שאנחנו לא מבינים ולא נבין אף פעם את דרכי השם, אבא רוצה רק לעשות טוב לילדים שלו. לפעמים הוא עושה את זה בידיים הכי מלטפות, עם כפפות משי. אמרתי לו: 'אבא, זה ממך, תן לי את הכוחות לשרוד את זה'".
רגע השבירה בין ארבעת הקירות
למרות מעטפת החברים העצומה והמשפחה החמה (דוצי הוא אחד מ-11 אחים) שהקיפו אותו ולא נתנו לו רגע אחד לשקוע, רגע המבחן האמיתי הגיע בלילה, כשהאורות כבו.
דוצי נזכר בסיטואציה חרוטה בנפשו מימיו בבית החולים: "השעה הייתה תשע בערב, והשומר הגיע והוציא את כל המבקרים מהחדר. נשארתי לבד. ארבעה קירות, שוכב פצוע ולא יכול לזוז. זה היה הרגע שבו הכי התפרקתי. הרגשתי לבד לבד לבד. הבנתי שהבחירה עכשיו היא בידיים שלי: מה אני בוחר לעשות? היו אנשים שאמרו לי 'לך תפרוק עול', כל אחד עם הרעיונות שלו. אבל אני בחרתי בחיים. בחרתי באמונה שאבא לא נותן סטירה בשתי הלחיים. בלחי אחת הוא נותן סטירה, ובלחי השנייה הוא מעניק לטיפה. מי שבוחר לראות את הסטירה, רואה בסוף גם את הלטיפה".
התפילות הרבות של הציבור והאמונה היוקדת חוללו פלאים. הרופאים שצפו סדרת ניתוחים ארוכה ומורכבת נדהמו לגלות שהגוף החל לרפא את עצמו. הקרעים והשברים התאחו ללא התערבות כירורגית, ותוך שבועיים בלבד שוחרר דוצי לביתו להמשך שיקום ארוך שנמשך כשנה.
סגירת המעגל המצמררת באולפן: יום הולדת 18
במהלך הריאיון באולפן 'כיכר FM', מתרחש רגע מכונן. דוצי מציין כבדרך אגב שהתאריך הנוכחי הוא ח' בתמוז. המראיין, אלי גוטהלף, מביט בו בתדהמה כשהוא מבין את המשמעות: היום, בדיוק ביום הקלטת הריאיון, חוגג בנו המנוח מוטי ז"ל את יום הולדתו ה-18 בשמיים. זהו גם יום הפטירה (היארצייט) של סבו של דוצי, שהיה מקורב לגדולי ירושלים.
"זה לחשוב שאם שום דבר לא היה קורה, היינו נוסעים לשבת, חוזרים וממשיכים בחיים, והיום הייתי הולך איתו לחופה עוד חצי שנה", אומר דוצי, והדמעות באולפן זולגות מעצמן. "אבל השם מסובב את העולם כפי שהוא תכנן, ואנחנו צריכים רק להגיד תודה. מוטי היה ילד בן שנתיים, שובב וחייכני, עוצמתי ומתוק. הוא השלים את התיקון שלו בעולם בלי חטאים, והוא נמצא היום במקום הכי גבוה, ליד כיסא הכבוד".
דוצי מספר כי גם היום, ברגעי מצוקה או קושי, הוא עולה לקברו בהר המנוחות, מדבר איתו ומבקש ממנו: "מוטי, אל תשכח את אבא. אתה נמצא למעלה, תזרוק מילה טובה לקדוש ברוך הוא בשבילנו".
פרק ב': "מאמי יודעת שהיא האישה השנייה שלך?"
מסע השיקום של דוצי הוביל אותו להקמת בית חדש, פרק ב' מפואר, עם רעייתו רינה שתחיה, שאף היא נושאת עמה טראומה דומה לאחר שאיבדה את אחותה בת ה-10 בתאונת דרכים קשה. יחד, מתוך ההבנה המשותפת והכאב, הם בנו בית של תורה ושמחה, והביאו לעולם ארבעה ילדים מתוקים.
החבילה הזו, מספר דוצי, נוכחת תמיד. היא לא נעלמת, והגדולה של אשתו היא ההכלה האינסופית. היא זו שדוחפת בכל שנה לארגן את סעודת היארצייט, הקידוש והנצחת הנס.
דוצי משתף בסיפור משפחתי מרגש על בתו הגדולה, אביגיל. כשהייתה בת שש, שמעה במקרה מבוגרים מדברים בבית הכנסת במהלך קידוש היארצייט. למחרת בבית הספר, סיפרו לה חברות את הסיפור המלא על עברו של אביה.
"חזרתי מהעבודה ביום ראשון, ואביגיל ניגשה אליי בשקט, חיכתה שאשתי תצא מהחדר, ושאלה אותי בעיניים תמימות: 'טאטי, זה נכון שמאמי היא האישה השנייה שלך?'".
"בלעתי רוק, קיבלתי הלם בתוככי נשמתי", מתאר דוצי את הרגע ההורות המורכב. "חייכתי אליה ואמרתי לה שכן. אבל מה שהכי הדאיג אותה, זו השאלה הבאה שלה: 'אבל טאטי, מאמי יודעת שהיא האישה השנייה שלך?'. היא דאגה לנאמנות ולאמא שלה. הלכנו להדרכת הורים כדי לדעת איך להנגיש להם את הסיפור בצורה נכונה, ומאז הילדים יודעים שיש להם אח גדול בשמיים בשם מוטי".
באומץ לב חושף דוצי גם רגע מורכב נוסף שאותו הגדיר כ"נקודה חשובה לאלמנים ואלמנות": "באחת השנים, נפלט לי בטעות השם 'מלי' כשקראתי לאשתי רינה. נבהלתי נורא, נכנסתי לבלבול ופחד, חששתי שהיא תחשוב שאני משווה או חי בעבר. אבל רינה פשוט עמדה מולי, חייכה, חיבקה אותי ואמרה: 'דוצי, הכל בסדר. אתה בן אדם, קורה שנזכרים, לא קרה שום דבר'. ההכלה הזו שלה פשוט הוציאה את כל העוקץ מהסיטואציה".
השיר שנולד במיטת החולים והפך להמנון הנישואין היהודי
סיפור החיים המופלא של דוצי גוטשטיין חתום גם בדפי המוזיקה החסידית. במהלך תקופת אשפוזו, חברו הקרוב שלום ווגשל, שליווה אותו מהרגע הראשון, החליט להעניק לו מתנה רוחנית שתסמל את העתיד. הוא פנה למלחין שמואל יפת, ויחד עם ענק הזמר אברהם פריד, שהגיע למיטתו של דוצי לקומזיץ מרגש, נולד השיר העוצמתי המבוסס על מילותיו של שלמה המלך: "הוא יבנה בית לשמי... וחסדי לא יסור ממנו".
השיר, שנכתב על הריסות הבית הראשון של דוצי, הפך ברבות השנים להמנון החתונות הרשמי בציבור היהודי, ומלווה מדי ערב אלפי חתנים וכלות בדרכם לבנות את ביתם.
"רק בשבוע שעבר נכנסתי לאולם חתונות", מספר דוצי בחיוך רחב של הכרת הטוב, "ואיך שאני פוסע פנימה, התזמורת מתחילה לנגן את 'הוא יבנה בית'. לא הזמר הכיר אותי ולא מנהל האירוע. בשבילי, זה היה סוג של נשיקה מהקדוש ברוך הוא. סימן שאומר לי: 'אני זוכר אותך, אתה קיים, אני אוהב אותך – תמשיך את החיים שלך ותהיה מי שאתה'".
שליחות ללא כעס: המסר שנחתם ביום כיפור
אחד החלקים המדהימים ביותר באישיותו של דוצי הוא היעדר מוחלט של כעס כלפי נהג הרכב ששרד את התאונה. "חס ושלום," הוא מזדעזע מעצם המחשבה. "אין לי שום כעס. הוא היה שליח של הקדוש ברוך הוא, שנבחר לשליחות קשה ונוראית שאיש לא היה רוצה בה. אני מרחם עליו, הרי הוא לא קם בבוקר ואמר שהוא הולך לעשות תאונה, יש לו אישה וילדים והוא רצה לחזור הביתה. הנטייה הטבעית של בני אדם היא לחפש אשמים, אבל כשמחפשים את האשם האמיתי – מוצאים את הקדוש ברוך הוא, והוא נמצא בכל פינה".
לקראת סיום הריאיון, האווירה באולפן הופכת למעין תפילה זכה. דוצי מסכם את התובנה העמוקה של חייו, כזו שמשאירה את המאזינים עם חומר רב למחשבה על ניהול חייהם האישיים: "אנחנו חושבים שאנחנו מנהלים את העולם, אבל הכל נכתב ונחתם מראש. הריאיון הזה שאני יושב כאן מולך, אלי, נחתם ביום כיפור האחרון. אנחנו לא מתקמבנים מאחורי השולחן".
כשמתבקש דוצי להעביר מסר אחרון לבנו מוטי, שמציין בשמיים את גיל 18, גיל החופה, הוא פונה אליו ישירות, מתוך האולפן, בדרישה כמעט אגואיסטית, כפי שהוא מכנה זאת בחיוך: "מוטי, אתה נמצא ליד כיסא הכבוד. תביא כבר את הגאולה, אין לנו כבר כוחות לכל הקרעים, השסעים וההתמודדויות כאן למטה. ובגלל שאתה בן 18, ומתחת לחופה מותר לבקש הכל – תבקש מהקדוש ברוך הוא בריאות איתנה ונחת לאבא, לאמא רינה ולכל האחים שלך כאן בבית. שנדע רק שמחה".
0 תגובות