זה התחיל בבוקר שמחת תורה. מנחם קלמנזון, ר"מ בישיבת עתניאל וחבר כיתת הכוננות, התעורר למציאות של חוסר ודאות. בעודו מנסה להבין את גודל האירוע, הגיעה ההודעה מאחיו, אלחנן. "אני אורז ונוסע לדרום", כתב אלחנן, קצין במוסד שהבין לפני כולם שמדובר באירוע שונה מכל מה שהכרנו.
"הייתה לי התלבטות", משחזר מנחם בשיחה עם משה מנס, "פחדתי. עוד לא הבנתי שזה פיקוח נפש ממש. אבל אלחנן ידע. הוא הרגיש שזו השליחות שלו - להגן על אזרחים. זה היה סיפור חייו".
השניים, מצוידים בנשקי כיתת הכוננות ובג'יפ אזרחי, עקפו מחסומים והגיעו לשער קיבוץ בארי בשעה 18:30 בערב, כשהקיבוץ עדיין נתון תחת שליטת מחבלים.
"הבית בוער, אין זמן"
המראות בשער בארי היו קשים. כוחות צבא גדולים המתינו בחוץ עקב חוסר תיאום וכאוס, אך אלחנן לא יכול היה לעמוד מנגד. כששמע על ילדה בת 12 הלכודה בבית בוער בתוך הקיבוץ, ניגש לקצינים והודיע: "אנחנו נכנסים". למרות האזהרות שלא ניתן להבטיח את שלומם, השיב אלחנן: "עליי, אחריותי".
• לשאר הפרקים של "מאפילה לאורה" - הקליקו כאן
במשך 19 שעות רצופות, תחת אש כבדה ובתוך תופת של בתים בוערים, פעל "צוות אלחנן" - מנחם, אלחנן והאחיין איתיאל. הם עברו מבית לבית, מחלצים משפחות מתוך עשן ודם.
הקוד שפתח את הממ"ד: "שמע ישראל"
אחד הרגעים המצמררים ביותר בריאיון היה תיאור חילוצה של מיכל. המחבלים בבארי השתמשו בטקטיקות של התחזות, קראו "צה"ל, צה"ל" כדי לפתות תושבים לצאת. מיכל, ששמעה את מנחם דופק על דלת הממ"ד בשלוש לפנות בוקר, סירבה לפתוח. היא הייתה זקוקה להוכחה שהאנשים בחוץ הם אכן "מלאכי צה"ל".
"מה לא צעקתי לה", מספר מנחם, "עד שפשוט צעקתי בבכייה: 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד'. באותו רגע הדלת נפתחה". זה היה הרגע שבו האמונה והגבורה התחברו לכדי מפתח של חיים.
הנפילה והצוואה
ביום ראשון בבוקר, אחרי שחילצו עשרות אנשים והם מותשים עד כלות, החליטו להיכנס לבית האחרון. "אלחנן נכנס ראשון", מתאר מנחם בכאב. "מחבל ארב בפינה חשוכה ופתח באש. אלחנן נפל. הוא נהרג בנקודה שבה עמדנו שעות קודם לכן וחילצנו אנשים".
אלחנן קלמנזון הי"ד, בן לראש ישיבת עתניאל ואיש תורה ועשייה, הותיר אחריו אישה וחמישה ילדים, ומורשת של מסירות נפש יהודית צרופה. הוא וצוותו הצילו באותו לילה קרוב למאה נפשות - מתינוק בן 4 חודשים ועד קשישה בת 90.
רגע של גילוי לב: אלחנן שלי
לקראת סיום הריאיון, ביקש המראיין משה מנס לשתף בסיפור אישי מרגש:
"באחד מימי המלחמה הקשים, כששירתי כחובש והייתי בתקופה של דכדוך, ראיתי את הכתבה עליכם. ראיתי את המפגש שלכם עם הניצולים ואמרתי לעצמי: 'אם יהיה לי ילד, אני רוצה לקרוא לו אלחנן'. היום, יש לי בן שקוראים לו אלחנן, על שם אחיך. הוא היה איש של תורה ואיש של הצלת נפשות, 'גם וגם' שנדיר למצוא".
0 תגובות