המוזיקה החסידית מתה

ובכן רבותי, זה נראה רציני, המוסיקה החסידית מתה. ואם עדיין לא, תסכימו איתי שהיא נמצאת בשלבי גסיסה מתקדמים, נושמת באופן עצמוני אבל עם רגל וחצי בתוך הקבר.

כאן המקום להיזכר בשנות התשעים העליזות, כאשר היה ואקום תקשורתי ושדרן כריזמטי אחד שלט בכיפה, ושרטט עם השנים מפה ברורה של התעשייה המוסיקלית. למוסיקה החסידית של שנות התשעים היה מה למכור, הייתה תעשיה רוחשת וגועשת, הרבה לפני קדמת הבמה הייתה כאן התעניינות על מה שמתרחש מאחורי הקלעים.

הימים ימי הווקמן של סוני, והפס קול של מ.ב.ד יחד עם החצוצרות של מונה, ליוו אותנו בכל תחנה בחיים. איי שם באותה תקופה, בילינו את השעות של מוצאי השבת צמודים לרדיו ושותים בצמא כל שביב מידע. מי הלחין, למי המלחין רצה למכור את השיר אבל הזמר לא נפל מהרגליים - ובאותו הרגע הגיע זמר אחר לגמרי שהתעלף מהלחן שהפך ללהיט היסטרי. באיזה אולפן הוקלט השיר, מי היה המעבד, מה הם שמו בסנדביץ' בהפסקות, וכך זה הלך והסתעף.

יוסי גרין הלחין, סינגולדה ניגן, לאופר עיבד, לאופר ג'וניור סיפק ייעוץ מוסיקלי, קן ברג'ס הקליט אל תוך הלילה, ישי לפידות כתב את המילים וגם את הכוראוגרפיה, יידל שפך את הנשמה לתוך המיקרופון, ודדי גראוכר הגיע סתם בשביל הצחוקים. כמעט כל שיר שיצא באותה תקופה הפך להיות המנון נצחי.

גל פז הייתה עבור רבים מאיתנו לונה פארק צבעוני של שמות ועטיפות, עם ריח של אמריקה.

היום? צורכי עמך מרובים ודעתם קצרה, אז אל תבלבלו לי את המוח עם מידע שאין לי מה לעשות איתו, לא מעניין אותי לדעת מי עיבד את השיר האחרון של זמר שלא מעניין אותי, כשההגשה שלו לא מעניינת והאלבום החדש שלו עוזר לי להירדם. כשהפרונט עובר ליד האוזן, החצר האחורית של המוסיקה היום היא מדבר שומם של מידע מיותר במקרה הטוב, וברוב המקרים שעמום נוראי.

לא במקרה צצה לאחרונה תופעה חדשה של פרויקטים שמנסים לחדש את המוסיקה הישנה והטובה שכולנו אוהבים. פרוייקט אחד שהצליח מעל המשוער הוא מועצת השירה היהודית. החבר'ה הצעירים ששרים ענתיקות, קיבלו פידבק אדיר מהקהל.

ובאשר למצב של המוסיקה החסידית כיום? אלפי הדיסקים שיוצאים אל מדפי חנויות המוסיקה או הסופר מרקטים, הפכו להיות ערימה חדגונית של צלילים אפורים. חלק מהזמרים מנסים לייצר גימיקים. כף אל כף, מזרח מזרח, המה המה, יענקל יענקל, אהלל אמלל אפלל - יאלללה יאללה יאלילי.

כל בוקר מתעורר זמר תורן עם הברקה גאונית - יניב בן משיח ישיר ביידיש. איצ'ה מאייר הלפגוט ישחרר אלבום קאברים ללהיטי זהב של דקלון, וליפא ירכיב משקפיים בצבע אדום לוהט, ילבש בעקיטשע וורוד עם ציורים של דובי פנדה וישיר את 'הענטעלאך' באמהרית מדוברת, בליווי תזמורת אנדלוסית. הגימיקים השתלטו לנו על האוזן כשהזמרים מתחרים בינם לבין עצמם על הדאחקה הבאה.

נזכיר שגם מרדכי בן דוד לקח את המילים "בראש השנה יכתבון וביום צום כיפור יחתמון", והלביש עליהן מקצב דאנס מופרע וקצבי תוך כדי שהוא קורץ לנו בעין שמאל.

אברהם פריד, הזמר שהפך בחייו לאגדה אמיתית, מתרחק מאיתנו. אבריימ'ל שלנו, חורך את הבמות לצד עמיר בניון, רמי קלינשטיין ועוד כוכבי תרבות העגלה הריקה וסליחה שאני נשמע כמו מאמר מערכת של יתד. שוואקי מופיע עם המנטור שלומי שבת. אוהד מושקוביץ' הקליט שיר עם אתניקס, ואנחנו אנה אנו באים.

שלומי דסקל החסידי עם הקול העדין והניואנסים הנעימים שהוא מביא איתו בשירה, שר במבטא רצוץ את "מי שמאמין לא מפחד". זה מתאמץ וזה מביך.

ואחרי כל הניסיונות לתפוס לנו את העין, תעשיית המוסיקה החסידית של היום לא טורחת לעניין לנו את האוזן. אז לפני שנחזור להתעסק בכל העניינים הבאמת חשובים, תרשו לי לקבוע בעצב שמדובר בסופה של תקופה תרבותית.

גם אם תקופת הזוהר מאחורינו וכנראה גם לא תשוב אל ימיה הגדולים, הפסקול של שנות התשעים בהן נולדה המוסיקה שעיצבה דור שלם, ימשיך ללוות אותנו לתמיד, וזה מעודד.