שלוש שנים חלפו מאותו בוקר מר ונמהר של חג שמחת תורה, יום שבו התהפכו סדרי בראשית ועם ישראל חווה את האסון הכבד ביותר מאז קום המדינה. בזמן שרבבות מתושבי ישראל התעוררו לקול צופרי האזעקה ולמבול השמועות, היו מי שלבשו אפודים זוהרים ודהרו ישר אל תוך מלתעות התופת.
באולפן "כיכר השבת" התארחו השבוע שניים מאותם אנשי חסד של אמת שראו את הדברים מקרוב ביום הטבח עצמו - איציק איטח, תושב ביתר עילית ומפקד בזק"א ובהצלה ללא גבולות, ונחמן שי רביבו, תושב ירושלים, כונן מד"א ומתנדב זק"א. בשיחה רוויית כאב, הם שוברים שתיקה ומביאים עדות היסטורית ומצמררת - מתוך שליחות להנציח, לתעד, ולא לתת לאיש בעולם להכחיש את הזוועות.
"תארוז תיק ותרד מיד לדרום, יש מלחמה"
עבור שניהם, הבוקר החל כחג רגיל של תפילה ושמחה, הרחק מגזרת הדרום. אלא שהשקט הופר באחת.
"בסביבות השעה שש בבוקר קיבלתי טלפון ממוקד מד"א לעלות לכלי", משחזר נחמן שי רביבו. "אני כונן עם רכב חירום בירושלים. עליתי על אפוד מגן וקסדה, והתחלתי להסתובב בעיר. השמיים היו מלאים ביירוטים, אבל עדיין לא תפסנו שום דבר. רק לקראת השעה שמונה קיבלתי שיחה מחבר בדרום שאמר לי משפט אחד שטלטל אותי: 'נחמן, תארוז תיק ותרד מיד לכיוון הדרום. נפתחה מלחמה, מאות מחבלים חדרו לעוטף, טובחים באנשים, כדאי מאוד שתהיה פה'".
נחמן לא היסס לרגע. הוא חבר לעמיתו, נתן סבג, ויחד עם רכב שטח ג'יפ החלו בנסיעה מהירה דרומה. "אמרתי לעצמי – אם קורה לי משהו, תמסור למשפחה שאני אוהב אותם. הבנו שאנחנו נכנסים לתוך הלא נודע, בלי לדעת אם בכלל נחזור".
היעד הראשון שאליו נשלחו היה המרכז הרפואי 'ברזילי' באשקלון, שם הוקם מוקד הפתולוגיה. המראה שנפרס בפניהם היה מחזה בלהות: "איך שנכנסנו לשטח בית החולים, ראינו שטיח של עשרות ומאות הרוגים שכבר רוכזו מהשטח. עוד לפני שהספקנו לנשום או לשתות כוס מים, מגיע אלינו לוחם ימ"מ, כולו חגור מכף רגל ועד ראש, ותופס אותי: 'אתה זק"א? אני צריך אותך איתי עכשיו בנתיב העשרה'".
נתיב העשרה: חילוץ תחת אש ומרוץ נגד מחבלי הנוח'בה
בנסיעה אל תוך נתיב העשרה, המציאות היכתה בכל עוצמתה. "לא הכרתי את יישובי העוטף בכלל", מספר רביבו. "ככל שהתקרבנו, הירי סביבנו רק גבר. בצדי הדרכים נגלו לעינינו רכבים הפוכים, כלי נשק צה"ליים מושלכים, גופות זרוקות על האספלט, ואפילו מחבלים חיים שנקשרו לעמודים כי לא היה ללוחמים פנאי להתעסק בהם".
בנתיב העשרה פעלו המתנדבים תחת סכנת חיים ממשית, כשהמטרה הייתה למנוע מחטיפת גופות הנרצחים לרצועת עזה בידי מחבלים נוספים: "חיברנו נגררת לג'יפ השטח שלנו, והתחלנו לסרוק בית אחר בית. העמסנו גופות, קשרנו אותן ברצועות ראצ'ר כדי שלא ייפלו בנסיעה המהירה, ודהרנו חזרה לכיוון אשקלון. לקראת החשיכה הודיעו לנו בקשר: 'הנוח'בה חוזרים על אופנועים, צאו מיד מהשטח'. עבדנו בתוך ענן עשן סמיך, כשברקע טנקים של צה"ל עדיין עולים באש".
באותו יום מר אף הוזעקו לפנות במסירות תשעה מלוחמי הימ"מ הגיבורים שנפלו בקרבות הבלימה.
"זה לא שייך להסבר שכלתני – זה חסד של אמת"
בזמן שנחמן רביבו פעל בנתיב העשרה, איציק איטח שהה בביתר עילית. כאיש הצלה ותיק, קצין בצבא ומפקד, הטלפונים לא פסקו מלצלצל.
"זה חג, שמחת תורה, שבת קודש – אתה מתפלל ומנסה לשמוח, אבל הטלפון רוטט בלי הפסקה", משחזר איטח. "אמרו לי: 'איציק, צריכים אותך, קח אמבולנס וסע דרומה'. בסביבות השעה 13:00 בצהריים יצאתי לכיוון כביש 25. הגעתי לשם והמקום פשוט בער – כאוס טוטאלי".
איטח מצא את עצמו בתוך זירת קרב שבה כללי המיון הרפואי הרגילים קרסו לחלוטין: "מסוק יסעור נחת לידנו בשטח פתוח, והתחלנו לטפל בפצועים בזה אחר זה. פציעות ירי מטווח אפס, פציעות דקירה מחרידות. רכבים של אזרחים ושל כוחות הביטחון הגיעו כשהם מנוקבים בכדורים, הנהגים ירויים וגוססים ומאחור מוטלות גופות. לא היה פנאי אפילו לגעת בהרוגים – רק לעשות חוסמי עורקים, לפתוח ורידים, לתת נוזלים ולהעלות למסוקים.
"מה שעשינו שם לא ניתן להסבר בהיגיון. אין פחד ברגעים האלה, האדרנלין פשוט משתק אותך ואתה הופך לרובוט שמתוכנת רק להציל חיים ולעשות חסד של אמת. עד היום אני אומר: אם הייתי מקדים או מאחר בשנייה אחת את חציית הכביש, כנראה שלא הייתי יושב כאן היום".
הגיהינום ברעים: "שדה שלם של נרצחים"
שעות הלילה של מוצאי שמחת תורה הפגישו את איטח ורביבו במקום שהפך לסמל התופת – מתחם פסטיבל הנובה בסמוך לקיבוץ רעים.
"הגענו למתחם לקראת חצות, וחטפתי שחור בעיניים", מספר איטח בקול חנוק. "כל מה ששמעתם בדיווחים בתקשורת – תכפילו ותשלשו. אמרו 100 הרוגים? מצאנו 200. אמרו 200? יש 400. שדה שלם של גופות. חושך מצרים, רק אורות מהבהבים של כלי רכב, ואתה מבין שכל רכב שעומד בצד הדרך מכיל בתוכו נרצחים".
המלאכה נעשתה תחת לחץ זמנים בלתי אפשרי. הצבא הגדיר למתנדבים אולטימטום ברור: עד השעה 04:00 לפנות בוקר, השטח חייב להיות מפונה מכל אדם, בשל חשש כבד מרחפנים מתאבדים וסכנה שכל דמות שתנוע במרחב תיחשב כמחבל.
"הפכנו לשרשרת פינוי ענקית", מספר רביבו. "משאית צבאית או אזרחית נכנסת, מעמיסים אותה בעשרות גופות, היא יוצאת, ונכנסת משאית נוספת. הגיעו מתנדבים עם נגררים, טנדרים, אפילו משאיות חלוקה של חברות מזון שגויסו לשטח כדי להספיק לפנות כמה שיותר".
"הברבריות לא ניתנת לתיאור": עדויות מחרידות על התעללות ושריפה
מעבר לכמות הבלתי נתפסת של הקורבנות, המתנדבים נחשפו למראות שחשפו את האכזריות השטנית של המרצחים: "בכל גופה וגופה ראינו וידוא הריגה", מספר איטח. "כדור מדויק בראש. ראינו אנשים שנורו כשהם קשורים, וגופות שהוצתו בחומרי בעירה מיוחדים. זו לא הייתה שריפה רגילה של רכב בוער – השתמשו בחומרים כימיים שגרמו לג'אנטים של הגלגלים להינמס ולהפוך לאפר שטוח על הכביש. תחשבו מה חומר כזה עושה לגוף אנושי".
איטח מוסיף ומנפץ גם את תיאוריות ההכחשה: "שאלו אותי לא פעם אם שרפו ילדים. אני אומר בצורה הברורה ביותר: שרפו גופות של ילדים, של נשים, של זקנים, בכוונת מכוון. החזקתי בידיים שלי שרידים מתוך בתים ומכוניות שלא נותר מהם כמעט דבר. אריה בג'ונגל לא מתנהג בצורה כזו. המחבלים שהו שעות ארוכות בתוך הקיבוצים והתעללו בכל מי שנקרה בדרכם".
נחמן משחזר את אחד הרגעים הקשים ביותר, בצומת יד מרדכי: "קיבלנו משימה לאתר שרידים של נרצח בתוך רכב שרוף ומפויח לחלוטין. נשכבנו על הרצפה עשרה מתנדבים, וגירדנו כל ממצא שיכול להביא לקבורה יהודית ראויה. אחיו של הנרצח עמד מטר מאיתנו, מביט בנו בדממה. בסוף הצלחנו למלא שקית קטנה בלבד של ממצאים, ניגשתי אליו ומסרתי לו: 'זה מה שנשאר מאחיך, קח אותה לקבר ישראל'".
"אנחנו עדי הראייה - עברנו שואה בצבעוני"
כמי שפיקד בעברו על מוקדי אסון קשים, ובהם אסון מירון, נחמן שי רביבו מבהיר כי דבר אינו בר-השוואה למאורעות השביעי באוקטובר: "הייתי במירון, זיהיתי וטיפלתי בהרוגים. הייתי במשלחות סיוע באסונות טבע בעולם. חשבתי שראיתי את קצה גבול היכולת האנושית לספוג מראות קשים. אבל כאן נתקלנו ברוע צרוף, במפלצתיות. לא הייתה לנו אפילו דקה אחת לשבת ולבכות. פשוט פעלנו בעיוורון רגשי מוחלט, כמו מנגנון אוטומטי".
לסיום הריאיון, השמיעו השניים קריאה נחרצת נגד גלי ההכחשה והשקרים המופצים ברחבי העולם: "אנשים שואלים אותנו איך אנחנו ממשיכים לחיות עם הזיכרונות האלה. התשובה היא שאנחנו נושאים את הצוואה של הקדושים. עם ישראל עבר שתי שואות – הראשונה הייתה בשחור-לבן, ואנחנו זכינו, או נגזר עלינו, לראות את השואה השנייה בצבעוני. הרחנו את הריח, שמענו את הזעקות, נגענו באפר. חובתנו המוסרית וההיסטורית היא לספר, לזעוק ולא להרפות – כדי שאיש בעולם לא יוכל לטעון שזה לא קרה".