"ילד שגידל את עצמו": ההבטחה לבורא עולם והנס של יוחאי
ב-28 באוגוסט 2024, בלב העיר עזה, נהרג על קידוש השם סרן יוחאי חי גלאם הי"ד, והוא בן 32 בלבד. לוחם עז נפש, צלף, מפקד צוות, אבא לשתי בנות תאומות (אורה וליבי) ובעל אוהב לשירה. אך מעבר לטייטלים הצבאיים והמשפחתיים, יוחאי היה תופעה רוחנית נדירה. אל אולפן הפודקאסט של אתר "כיכר השבת", הגיעה אמו, מרים, כדי לשבת מול המראיין אלי גוטהלף, ולפתוח צוהר לעולמו הפנימי של בנה. התוצאה היא מסמך אנושי מטלטל שקשה להישאר אדישים אליו.
כאשר אנחנו מבקשים ממרים לספר על תחילת דרכו של יוחאי, מתברר כי מסכת חייו החלה בניסיון גדול. "היה לי היריון מאוד קשה איתו", משתפת מרים בקול רועד, וחוזרת שנים אחורה אל החודש השלישי להיריונה, אז ריחפה סכנה על העובר והרופאים אף שקלו הפסקת היריון. "נסעתי מבית חולים, נהגתי לבד, וכל הדרך אני בוכה. הבטחתי לבורא עולם: אם הוא יהיה ילד בריא, אני אתן לו את השם 'יוחאי', על שם התנא הקדוש רבי שמעון בר יוחאי".
ההבטחה קוימה, ויוחאי נולד. הילד שנקרא על שם התנא, גדל להיות נער בעל עמוד שדרה רוחני בלתי רגיל. מרים מתארת באוזנינו נער ש"גידל את עצמו". הוא לא דרש, לא התלונן, ובנה את עולמו האמוני בעשר אצבעותיו. כאשר ביקש מחשב לחדרו – מצרך נדיר וחשוב באותן שנים – אמו הסכימה בתנאי אחד: לא להשתמש בו בשבת. יוחאי לא רק שעמד בהבטחה, אלא מאותו רגע החל במסע של התחזקות רוחנית אדירה שהפכה למהות חייו.
כיבוד הורים ברמה של צדיקים: הפרידה שלא הייתה והחסד בצל הנכות
במהלך הריאיון, מרים חושפת סיפורים שמעידים כי יוחאי לא רק למד תורה, אלא חי אותה בכל רמ"ח איבריו, ובראש ובראשונה במצוות כיבוד אב ואם.
באחת הפעמים שיצא ממילואים, אמו, שעבדה בצהרונים, לא הספיקה לראותו. בבוקר הוא התקשר להתנצל שזמנו קצר והוא ממהר לאסוף את חבריו לצוות. "היה לי מאוד קשה שלא יכולתי להיפגש ולראות אותו", היא משחזרת. אחר הצהריים, כשהיא חזרה מעבודתה, המתין לה שליח עם זר פרחים ענק.
"יצאתי החוצה, לא הבנתי, זה לא יום נישואים ולא יום הולדת. לקחתי את הזר, וראיתי שהוא מיוחאי. הוא שלח לי זר פרחים בדרך וכתב: 'אמא, קשה לי להביע את עצמי במילים, אבל תדעי שאת מבינה אותי. סליחה'".
אבל השיא של כיבוד ההורים, נוגע לטיפול באביו של יוחאי, בעלה של מרים, שעבר אירוע מוחי והפך לנכה. באחד מימי החופש הנדירים של יוחאי מהלחימה, אירעה תקלה מצערת והאב נזקק לטיפול היגייני דחוף. בני המשפחה נלחצו ולא ידעו מה לעשות, אך כשהגיעה מרים הביתה היא גילתה שהכל נקי ומסודר. יוחאי, בחופשתו מהחזית, טיפל באביו במסירות נפש.
"בכיתי והתנצלתי בפני יוחאי שהוא נאלץ לעשות את זה", מספרת מרים בדמעות, ומשתפת את תשובתו המצמררת של בנה: "אמא, זה אבא שלי. נראה לך שאני אשאיר אותו ככה?!".
שמחת תורה: לצאת לקרב עם גמרא באפוד
השבעה באוקטובר תפס את יוחאי מוכן לחלוטין, נפשית ומבצעית. מרים חוזרת בריאיון ל"כיכר FM" אל אותם רגעים בבית הכנסת בשמחת תורה. בעוד השמועות מתחילות לטפטף, יוחאי לא מיהר לשבור את קדושת החג. הוא רץ אל הרב שלו וביקש אישור הלכתי להשתמש בטלפון הנייד כדי לגייס את הצוות. מאותו רגע שניתן ההיתר, הוא הפך למפקד צוות שמוביל את לוחמיו למערכה הכבדה.
אבל גם אל תוך אש התופת, יוחאי לא נכנס לבד. הוא לקח איתו את הנשק הסודי שלו. מרים מגלה כי חבריו לצוות סיפרו שלפני כל פעילות, יוחאי היה מוציא תחמושת מהאפוד הצבאי שלו – ומכניס במקומה ספר גמרא (תלמוד בבלי). הוא נלחם עם פאץ' של "משיח" על מדיו, ולפני כל יציאה לקרב היה מקפיד למסור דבר תורה לחייליו, שהיו מרותקים אליו. "הוא היה ממגנט אותנו", סיפר לה חייל חילוני מהצוות, "לא יכולתי להגיד לו לא כשהוא קרא לי לתפילת מנחה".
הריאיון חושף כיצד המילואים לא היו רק שדה קרב פיזי עבור יוחאי, אלא גם שדה של חסד. חבר שהגיע מארצות הברית ניגש למרים וסיפר לה שהוא עבר תהליך גיור במהלך השירות הסדיר, ומי שליווה אותו היה לא אחר מיוחאי. "הבן שלך נשאר כל שבת בבסיס", סיפר החייל, "ולא הבנתי למה. הוא נשאר רק כדי לעזור לי ללמוד ולעבור את הגיור".
"הפעם אני לא חוזר": התחושה המוקדמת והפרידה הכואבת
אחד הרגעים המצמררים ביותר בפודקאסט מתרחש כאשר מרים משתפת בתחושות הבטן של יוחאי. כחודש לפני נפילתו, בחודש אב, יוחאי התקשר לרב שלו והטיל פצצה: "יש לי הרגשה שהפעם אני לא חוזר".
שבוע בלבד לפני האסון, יוחאי יצא לחופשה קצרה בת יום וחצי. הוא ניצל כל דקה כדי להיות עם אשתו ושתי בנותיו התאומות. הם נסעו לאקווריום בירושלים ובילו יחד במסעדה בנתניה. באותו הלילה, כך סיפרה שירה אלמנתו למרים, התנהלה ביניהם שיחה שוברת לב. יוחאי ישב מול אשתו וסיכם את חייהם המשותפים: "אני רוצה שתדעי עד כמה את אישה טובה וסבלנית... אני מבטיח שזו הפעם האחרונה, אבל זה חזק ממני ואני מרגיש שאני חייב להיות שם".
שירה, בחרדה מובנת, סירבה לקבל את טון הפרידה והשיבה לו: "כשתחזור בעזרת השם נדבר על זה, אל תסכם אותי עכשיו". למחרת הוא חזר לחזית, וזו הייתה הפעם האחרונה שהם ראו זה את זה.
חרדות, דמעות וקציני נפגעים: היום שבו השמיים נפלו
התחושות המוקדמות לא היו רק נחלתו של יוחאי. מרים, בחושיה האימהיים, מתארת שבוע של מועקה כבדה. "שבת לפני כן הייתי שקטה מאוד בשיעור תורה. הבנות שמו לב שמשהו לא בסדר איתי".
ביום האסון, מרים נכחה בהשתלמות של עבודתה בצהרונים לקראת פתיחת שנת הלימודים. בזמן הפסקת הצהריים, היא איבדה את התיאבון. היא נסעה לבדוק לשלום נכדותיה, חזרה להשתלמות, ואז קיבלה טלפון מהבן של השכנים.
"הוא אמר לי: 'איפה את נמצאת? אני שומע שיש צעקות וצרחות בבית שלכם'".
הלב של מרים צנח. היא יצאה מיד אל רכבה. הטלפונים של בני המשפחה לא נענו. "ידיי רעדו. כל הדרך אני בוכה ומבקשת מבורא עולם: 'אל תנסה אותי! אין לי כוחות לדברים האלו'".
כשהגיעה לרחוב, מצאה שם את קציני הנפגעים של מדור נפגעים.
"ביקשתי מהקצין: 'תגיד לי שזו טעות! קרו טעויות בעולם הזה, תגיד שזה טעות!'. והוא אומר לי: 'מצטער, אני לא יכול להגיד לך שזו טעות. זה אמיתי'".
באותו רגע, העולם חרב.
"חשבתי רק על דבר אחד", היא מתוודה באולפן כיכר FM בקול שבור, "איך אני אוכל להמשיך לחיות בלי יוחאי? איך אפשר? הרי קיבלת (בורא עולם) את ההורים, כיבדת את אשתו, אהבת את הבנות ואת הצוות, דאגת שהתורה תמיד תהיה לפני הכל. למה?".
החלום בבוקר שבת והמאבק על ההנצחה
הכאב של אמא שכולה הוא פצע שלעולם לא מגליד, ומרים מתארת בגילוי לב את התמודדותה הקשה, במיוחד נוכח מצבו הרפואי של בעלה שמקשה עליהם לחלוק את האבל באותה שפה. באחת השבתות בהן נותרה לבדה, היא נשברה בבכי במיטתו של יוחאי, התחננה אליו שיבוא לעזור לה, שכן איבדה את כוחותיה הנפשיים והגופניים.
ואז, ב-6:00 בבוקר, הגיע הפלא. "נרדמתי מתוך בכי, ואז הוא הופיע לי בחלום. חסון, מחייך אליי. חיבקתי אותו חיבוק חם, אף פעם בחייו הוא לא היה נותן לנו לחבק אותו ככה, מוריד את הראש בענווה, אבל בחלום אני מחבקת אותו".
יוחאי גם העביר מסרים מדויקים למשפחה בנוגע לאופן ההנצחה הרצוי מבחינתו. לקראת אזכרת השנתיים, בני המשפחה תכננו להדפיס חולצות ומזכרות. במוצאי שבת, אחייניתו התקשרה מבוהלת וסיפרה שיוחאי הופיע בחלומה, החזיק את החולצה המודפסת וביקש למסור: "תגידי להם שאני לא רוצה את הדברים האלו". בעקבות המסר המצמרר, מרים ביטלה הכל והחליטה להנציח אותו רק דרך תורה ורוחניות: לימוד יומי, ערבי סליחות, ורכישת עליות יקרות בבית הכנסת, כולל קניית עליית "כל נדרי" המיוחסת ביום כיפור.
למרבה הכאב והזעזוע, מרים חושפת כי שלטי הנצחה שנתלו לזכרו ולזכר חללים נוספים, הושחתו ונקראו על ידי אלמונים. גוטהלף, מזועזע לחלוטין, מתקשה להאמין שמדובר ביהודים שפוגעים בזכרם של מי שמסרו את נפשם למענם.
גיבור ישראל בסתר: המבצע להצלת היהודייה והמלחמה על הדרגה
אם עד כה נדמה היה שיוחאי היה "רק" איש משפחה, לוחם ולומד תורה, השיחה ב"כיכר FM" חושפת ממדים נוספים ונסתרים בגבורתו.
מרים מספרת כי שוחחה עם נציג מארגון הפועל להצלת בנות מכפרים ערביים כדי להסדיר הוראת קבע לזכרו. היא ציינה שיוחאי בעצמו רצה לתרום להם דרך אשתו בעבר, אך הם לא חזרו אליו. הנציג ביקש את מספר הטלפון של יוחאי, חזר אליה לאחר מספר דקות, והטיל פצצה.
"אמא, יש לך ילד גיבור!", אמר הנציג, "לא רק בצבא. הילד שלך הציל בחורה יהודייה מכפר ערבי".
התברר כי במהלך המילואים, יוחאי סיכן את חייו, מחוץ לפעילות הצבאית הרגילה, כדי לחלץ יהודייה מכפר עוין – סוד שאפילו אשתו שירה לא ידעה עליו עד לאותו רגע. "הוא כל הזמן חיפש לעשות דברים טובים בסתר", אומרת מרים בהשתאות. כמו למשל העובדה שהיה מעביר את כל מענקי המילואים שלו לרב שלו, כדי שיתמוך באברכים שלומדים תורה, מתוך ראייה עמוקה שהרוח היא שמנצחת את המלחמה.
המאבק מול צה"ל
גוטהלף מעלה את סוגיית הדרגה של יוחאי. מתברר שיוחאי תפקד כמפקד צוות לכל דבר, אך בשל המלחמה ורצף המילואים, לא הספיק לעבור קורס קצינים רשמי. מרים ושירה סירבו לוותר על הכבוד המגיע לו. לאחר מאבק מול שלטונות הצבא, הם התקבלו אצל ראש אכ"א שהתרגש עד דמעות ממסירותה של האם.
מספר ימים לאחר מכן, הוא זימן את המשפחה לשיחת וידאו, והודיע שצה"ל מעניק ליוחאי דרגת סרן ייצוגית. הוא אף ביקש מהמשפחה שילכו לקברו של יוחאי ויבקשו ממנו סליחה בשם הצבא על העיכוב בהענקת הדרגה שכל כך הגיעה לו.
צוואה של אחדות: המסר לעם ישראל שמפלג את עצמו לדעת
בסיומו של הריאיון המטלטל והארוך, גוטהלף מבקש ממרים להעביר מסר לעם ישראל ולצופים הרבים. מרים, שאיבדה את היקר לה מכל, לא מדברת על נקמה או על ייאוש. היא מדברת על אהבה.
"שלא ישכחו את הנופלים, שבזכותם אנחנו פה", היא זועקת זעקה שקטה אך חודרת. "תלמדו מהמידות הטובות שלהם: לתת, להעניק, לא לדבר לשון הרע, לכבד את כולם. הפוליטיקה היא מיותרת! תהיו עם אחד, לב אחד. הגיבורים שלנו השאירו משפחות והלכו להילחם למעננו בלי לשאול שאלות".
היא מצטטת משפט שיוחאי כתב עוד ב-2018: "זה לא מובן מאליו שאנחנו פה. תשמחו שאנחנו פה, כי יש לנו ארץ טובה ויפה ואין לנו ארץ אחרת". מרים מפצירה בעם ישראל להפסיק לריב, ולהתחיל להעריך את החיים בארץ שניקנו בדם טהור של קדושים כמו בנה.
אלי גוטהלף מסיים את הפודקאסט בהבטחה אישית לקבל על עצמו חיזוק בשמירת הלשון לעילוי נשמתו של יוחאי, וקורא לקהל הצופים והמאזינים להצטרף אליו. "מתברר לנו שאנשים שנשמעים לנו פשוטים וחיים בתוכנו – היו בעצם מלאכים", הוא מסכם, ומשאיר אותנו, הקוראים והצופים, עם דמעות בעיניים ועם חובה עצומה כלפי מי שנפלו כדי שאנחנו נוכל להמשיך לחיות כאן.