מראשית דרכי היה מרן הגאון רבי עובדיה יוסף זצוק"ל לאב רוחני עבורי, רבי ומורי. הוא אמר לי לא פעם: "אני אוהב ומחבב אותך כמו בן שלי". הוא היה מבקר במוסדות 'מגדל אור' לעיתים קרובות ומלווה אותנו בעצה ותושייה, באומר ומעש. כשמרן נחלה והיה רתוק לביתו בתקופה האחרונה הרגשתי צורך עז לבוא לבקרו.
בליל י"ד בתשרי, ערב חג הסוכות, עליתי במיוחד לירושלים והתקשרתי לברר אם אני יכול לעלות למרן. בנו הגאון רבי משה יוסף ורעייתו שתחי' שטיפלו במסירות נפש של ממש במרן זצוק"ל, אמרו לי כי הוא נח עתה ולא כדאי להפריעו. אמרתי לעצמי כי איני עוזב את העיר עד שבעז"ה אזכה לראות את מרן.
נשארתי בהר נוף. לאחר כחצי שעה מתקשרים אליי בני המשפחה ואומרים לי כי מרן התעורר והביע רצונו לערוך קידוש לבנה – האחרון בימי חייו. הם מחפשים עשירי למניין. קפצתי ועליתי לבית הידוע ברחוב הקבלן. מרן הגר"ע שישוב היה בחולשתו בכיסא הגלגלים חרד לקראתי ושאלני לשלומי.
אמרתי לו: כבוד מרן, כואב לנו הראש. אם מרן עטרת ראשינו במכאוב ובסבל – זה כואב לנו, לכולנו. הוא הרים את ידיו והעניק לי במאור פנים סטירת לחי אוהבת אחרונה לימי חייו.
ביום שני השבוע, ג' במר חשוון, עליתי ירושלימה בתחושה כואבת. מרן שר התורה נאנק ונאבק על חייו. נכנסתי לחדרו, נשקתי את ידו, זו הייתה יד חמה של אדם חי. דמעות ניגרו מעיניי: אבינו, רוענו, הישאר עמנו, עם ישראל זקוק למרן. אך משמים נגזרה הגזירה, כחצי שעה לאחר מכן, בעודי נושא תפילה בהר הזיתים, רוכב בערבות שש ושמח בבוא אליו נפש נקי וצדיק.
דורות ארוכים לא היה אדם ענק שכזה משכמו ומעלה, גבוה על גבי גבוה. הוא יחסר הרבה לעולם התורה ולעולם היהודי בכל התפוצות, בפרט בעת קשה זו. יהי זכרו הגדול ברוך.
הרב יצחק דוד גרוסמן הוא רבה של מגדל העמק ונשיא מוסדות 'מגדל אור'