היה זמן, לא כל כך מזמן, שבו מדי צה"ל היו קודש הקודשים של החברה הישראלית. הם סימלו אחדות, הקרבה, ואת החוזה הבלתי כתוב בין המדינה לאזרחיה. אבל בשנת 2023, החוזה הזה נקרע לגזרים, לא על ידי אויבינו מבחוץ, אלא על ידי אלו שהתיימרו להיות מגיני הדמוקרטיה מבפנים. תחת הכסות של מאבק פוליטי נגד הרפורמה המשפטית, הפכה הסרבנות ההמונית לכלי ניגוח לגיטימי, וקריאות להפסקת שירות מילואים הוצגו כמעשה גבורה אזרחי.
זה לא התחיל בטפטוף, אלא במבול מתוכנן היטב. מה שהחל כמחאות ברחובות קפלן גלש במהירות מסוכנת אל תוך הבסיסים הסגורים והטייסות המבצעיות. המספרים כמעט בלתי נתפסים: הערכה מעודכנת מדברת על כ-20,000 עד 25,000 חיילי מילואים שלקחו חלק בתופעה, החל מחתימה על מכתבים ועד "סרבנות שקטה".
המסר היה בוטה וברור, והוא הובל על ידי תנועת "אחים לנשק". במסיבת עיתונאים דרמטית, הם הכריזו על הצטרפותם של 10,000 מילואימניקים למחאה. "האחריות לחורבן בית שלישי תהיה עליכם", איים איל נוה, בוגר סיירת מטכ"ל, כאילו צה"ל הוא רכושו הפרטי. נבו ארז, מפקד שייטת 13 לשעבר, הוסיף ש"ההפיכה הורסת את צבא העם", בזמן שהוא עצמו השתתף במהלך שפירק אותו מבפנים.
שיא האבסורד הגיע באותו סרטון מפורסם, שבו רון שרף, ממנהיגי המחאה, הקריא באקסטזה את רשימת היחידות שמצטרפות לאיום הסרבנות, לקול מחיאות כפיים נלהבות. זו לא הייתה רשימת קניות, זו הייתה רשימת החיסול של הלכידות הצה"לית: "סיירת צנחנים, חובלים, 8200, שלדג, שייטת 13, סיירת מטכ"ל, גולני". כן, אפילו גולני. יחידות שהן עמוד השדרה של צה"ל הוצגו כקלפי מיקוח במשחק פוליטי ציני.
הטייסים, חוד החנית של צה"ל, הפכו לחוד החנית של הסרבנות. 1,194 אנשי חיל האוויר, כולל מאות טייסים, חתמו על מכתב שבו הצהירו: "החקיקה... תפר את הסכמתנו להמשיך לסכן את חיינו". לפתע, ההתנדבות לסכן את חייהם הפכה מותנית בהרכב הקואליציה. גם קבוצת "555 פטריוטים" הוסיפה עוד 1,000 טייסים ונווטים שתמכו במהלך, כולל רמטכ"ל לשעבר כמו דן חלוץ, שהודיע שיסרב להתנדב "גם במקרה של מלחמה".
התופעה התפשטה כמו אש בשדה קוצים. 600 לוחמי סיירת צנחנים שלחו מכתב לשר הביטחון, ובו "חיבקו ותמכו" בכל מי שיסרב לשרת. אליהם הצטרפו 160 מלוחמי יהל"ם, 300 אנשי חיל הרפואה, 300 מומחי סייבר ו-200 מיוצאי 8200. הצבא, שהיה תמיד מעל לכל ויכוח פוליטי, הפך לשדה הקרב עצמו.
בכירי מערכת הביטחון זעקו, אך קולם נבלע ברעש המחאה. שר הביטחון יואב גלנט הזהיר שהקריאות לסרבנות "מהוות פרס לאויבנו". הרמטכ"ל הרצי הלוי קבע ש"כל מי שקורא לאי הגעה פוגע בצה"ל ובביטחון המדינה". אפילו כל מפקדי חיל האוויר לשעבר שנותרו בחיים חתמו על מכתב חריג והתריעו מפני "סכנה חמורה ומוחשית לביטחון הלאומי".
אויבינו, כמובן, חגגו. התקשורת האיראנית והערבית דיווחה בהרחבה על "המשבר בצבא הציוני", וההרתעה הישראלית, שנבנתה בעמל ודם של דורות, נשחקה לנגד עינינו. הטענה שהמחאות היו גורם בהחלטת חמאס לתקוף ב-7 באוקטובר אינה מופרכת כלל ועיקר; הם ראו חברה קרועה וצבא שהפך לכלי פוליטי, והסיקו שזהו הזמן הנכון להכות.
האירוניה מגיעה לשיאה כשמביטים על ההשלכות. כמעט שנה וחצי לאחר מכן, כאשר שר הביטחון ישראל כ"ץ הדיח את רון שרף ואייל נוה מתפקידי מילואים בכירים בסיירת מטכ"ל, הם זעקו על "טיהור פוליטי". אותם אנשים שהשתמשו בדרגותיהם ובמעמדם הצבאי כדי לקדם אג'נדה פוליטית, האשימו אחרים בדיוק באותו הדבר.
שנת 2023 תירשם כשנה שבה נשבר טאבו מסוכן. היא הוכיחה שניתן להשתמש בביטחון המדינה כבן ערובה במאבק פוליטי, ושהמעשה הזה יזכה לתשואות ולכינוי "אמיץ".
כעת, כשהוויכוח על גיוס ושוויון בנטל חוזר לסדר היום, מוטב שנזכור היטב מי היו אלו שסללו את הדרך להפיכת השירות הצבאי לעניין של בחירה פוליטית. השאלה שנותרה פתוחה היא האם "צבא העם" יכול לשרוד עוד משבר כזה.
דניאל בן אוליאל הוא איש שוק ההון ופיננסים ומשרת כמילואימניק צנחן
0 תגובות