פחות משבוע לפני הבחירות, כשנדמה שכל הקלפים כבר חולקו, מתברר שבמערכת הפוליטית עדיין מחפשים דרך לשנות את המשחק. לא באמצעות איחוד רשימות, האפשרות הזאת כבר נסגרה, אלא באמצעות פרישות, הסכמות והבטחות ליום שאחרי.
בימים האחרונים מופעל לחץ על הרשימות הקטנות לפרוש. בתקשורת מדווח על פניות באמצעות מתווכים, על הצעות לתפקידים ועל ניסיונות להשפיע גם באמצעות רבנים המקורבים למועמדים. נתניהו וסמוטריץ' בוחשים בקדרה במו ידיהם.
במרכז המאמץ עומדות שתי רשימות קטנות, שכל אחת מהן משוכנעת שיש לה סיבה טובה מאוד להמשיך עד הקלפי: 'עמך ישראל' של עופר וינטר ו'נעם' של אבי מעוז.
וינטר מבקש להביא לכנסת כוח חדש, בעל רקע ביטחוני וסדר יום ציוני-לאומי. מעוז מבקש לשמור על ייצוג עצמאי לנושאי החינוך והזהות היהודית, שעליהם בנתה 'נעם' את דרכה הפוליטית.
לשניהם יש אלפי תומכים, אולי אפילו רבבות. לשניהם יש רבנים (לחלקם גם מי שהפכו לרבנים לשעבר, בעיניהם) וכמובן אנשי ציבור המעניקים גיבוי לדרכם. ולשניהם יש בעיה אחת משותפת: אחוז החסימה.
אבל בשלב הזה, לפחות כלפי חוץ, שתי הרשימות אינן מאותתות על נכונות לוותר.
כדאי להניח לרגע את הסקרים ולשאול שאלה אחרת: מה בעצם רוצה מפלגה קטנה?
התשובה המתבקשת היא מנדטים. כיסאות ואצבעות בכנסת. הרי לשם כך מתמודדים בבחירות. אבל מנדט אינו מטרה בפני עצמה. הוא אמצעי להשפעה. באמצעותו אפשר לקדם חקיקה, לנהל משא ומתן קואליציוני, לקבל תפקידים ולהשפיע על מדיניות הממשלה.
ומה יקרה אם לא? השערות שיימרטו ביום רביעי הבא יהיו תרחיש צפוי מראש.
אלא שכל זה יכול להיות אחרת.
נניח שווינטר ומעוז היו מגיעים להבנה פוליטית: 'נעם' מפסיקה את התמודדותה, ומעוז מקבל התחייבות פוליטית מצד 'עמך ישראל' לפעול למינויו לתפקיד ממשלתי בתחום החינוך, גם אם לא יהיה חבר כנסת.
מינוי שר שאינו חבר כנסת אפשרי מבחינה חוקית. אבל ההתחייבות עצמה תהיה מוגבלת: וינטר אינו יכול לחלק מראש את תיקי הממשלה, וההכרעה תלויה במי שירכיב אותה ובהסכמות הקואליציוניות.
זו אינה הצעה שהונחה, ככל הידוע, על השולחן בין השניים. זהו תרחיש שממחיש אפשרות פוליטית שנותרה פתוחה גם לאחר סגירת הרשימות.
ויש בו יתרון עקרוני אחד: הוא מפריד בין השאלה מי ייבחר לכנסת לבין השאלה מי יוכל להשפיע על מדיניות הממשלה.
וכאן מתחיל החלק המורכב.
'נעם' אינה רק מסגרת אלקטורלית. היא רואה בהתמודדות העצמאית ביטוי לשליחות אידאולוגית, ומייחסת משקל מכריע להכוונת רבניה. מבחינת אנשיה, עצם הנוכחות הפוליטית העצמאית עשויה להיות חלק מן המטרה, ולא רק אמצעי להשגת תפקיד.
מנגד, מי שמביט על המערכת דרך חשבון המנדטים עשוי לשאול מה תהיה התוצאה המעשית של התמודדות שלא תעבור את אחוז החסימה.
אין כאן תשובה פשוטה. יש מתח אמיתי בין נאמנות לדרך לבין שאלת האמצעים למימושה.
וצריך לומר ביושר: גם הסכם פוליטי, אם ייחתם, לא יפתור בהכרח את בעיית הקולות. מצביעי 'נעם' אינם עוברים אוטומטית ל'עמך ישראל'. חלקם עשויים לבחור במפלגות אחרות, וחלקם עשויים להימנע מהצבעה. בלי נתונים מבוססים על התנהגותם, אי אפשר לקבוע שמהלך כזה יביא את וינטר אל מעבר לאחוז החסימה.
אלא שיש כאן שאלה רחבה יותר, שאינה נוגעת רק לשתי הרשימות הללו.
הפוליטיקה הישראלית רגילה למדוד כוח במספר המנדטים. בצדק. הכנסת היא מקור הסמכות הפרלמנטרית, ומנדטים קובעים את יחסי הכוחות בתוכה.
ובכל זאת, יש הבדל בין ייצוג - לבין השפעה. לעיתים אפשר להשיג חלק מן היעדים באמצעות הסכם קואליציוני, מינוי ממשלתי או שיתוף פעולה פוליטי. לעיתים דווקא הייצוג העצמאי הוא התנאי להשגת אותם יעדים.
השאלה היא מה מוכנים להחליף במה, ועד כמה אפשר לסמוך על ההתחייבות שניתנת בתמורה.
שבוע לפני הבחירות, כשאין כבר אפשרות לחבר רשימות, זהו אחד הדיונים המעניינים שנותרו פתוחים.
לא מי יוותר למי, אלא מה ייחשב בעיני כל אחד מהם להישג אמיתי.
כי בסופו של דבר, מפלגה יכולה להיכנס לכנסת ולגלות שהשפעתה מוגבלת. היא יכולה גם להישאר מחוץ לכנסת ולהשיג חלק ממטרותיה בדרכים אחרות.
הכול תלוי בהסכמות, בכוח הפוליטי שיעמוד מאחוריהן ובנכונות של מי שירכיב את הממשלה לקיימן. המנדט הוא אמצעי. השאלה היא מה מצליחים לעשות באמצעותו.
השאלה הגורלית
וינטר ומעוז ניצבים בפני שאלה גורלית שתלווה אותנו לאורך הקדנציה הבאה (ואגב, התשובה לשאלה אם היא תהיה קצרה או ארוכה, תלויה בהם לא מעט): האם הייצוג העצמאי הוא המטרה, או הדרך להשיג אותה?
התשובה תתברר לא רק במספר הקולות שייספרו במוצאי הבחירות, אלא גם בכוח הפוליטי שיישאר בידיהם, ובידי הגוש כולו, ביום שאחרי.
לפעמים צריך לדעת להוריד מעט את הראש, להניח את האגו בצד ולגלות שוויתור על המקום הראשון עשוי להניב הישג משמעותי הרבה יותר מהתעקשות שמסתיימת באפס מנדטים ובעיקר - באפס השפעה.