איך לגרום לילדים נודניקים להיות קצת יותר נסבלים

מחקר שפורסם על ידי איגוד הפסיכולוגים האמריקאי מצא שהמשתתפים שנאלצו להקשיב לילדים שמדברים בקול בכייני עשו יותר טעויות והיו פחות פרודוקטיביים; הם גם מצאו שהטרדות שכאלו הרבה יותר מסיחות את הדעת מאשר קול יבבות טיפוסי של תינוק.

אבל מדוע הילדים שלנו מדברים בקול בכייני? במאמר שפורסם לאחרונה ב"ניו יורק טיימס" נטען כי המנהג שלהם לעשות זאת הוא נפוץ ביותר ומתרחש בכל התרבויות. בעצם מדובר במנגנון שהם מפעילים כדי למשוך את תשומת הלב של הוריהם, במהירות.

אז מה הדרך הכי רגועה לגרום לצאצאים שלנו להפסיק לדבר בקול בכייני ולהטריד אותנו? בפרק האחרון של הפודקאסט "Raising Good Humans" בהנחיית ד"ר עליזה פרסמן, פסיכולוגית התפתחותית, היא אומרת שהצעד הראשון הוא לנשום עמוק.

"דיבור בכייני אינו מזיק, הוא פשוט מעצבן", אומרת ד"ר פרסמן. העצה שלה היא לעצור, לנשום ואז לרדת לגובה העיניים של הפעוט שלכם ולהגיד לו: "אני באמת רוצה להבין מה אתה מנסה להגיד, אבל קשה לי להבין אותך כשאתה מתבכיין ככה. אתה יכול לנסות לומר את זה שוב בקול הרגיל שלך?"

הסיבה שהטריק הזה עובד היא כי אתם קודם כל מכירים באי הנוחות של ילדכם; אתם רואים את הצורך שלו בתשומת הלב שלכם והופכים את עצמכם לזמינים, אבל עם זאת, אתם צריכים שהוא יתבגר קצת וישנה את הטון שלו.

נקיטת הצעד הזה היא גם ההפך מהתגובה האופיינית שלכם לדיבור בכייני, שהיא לצעוק או להפגין שפת גוף שמראה עד כמה אתם חסרי נוחות ועצבניים. (היי, התגובה הזו היא טבעית, אבל היא גם מעודדת את הילד שלכם להמשיך.)

החלטתי לבדוק את עצתה של ד"ר פרסמן על הבן שלי. אתמול בלילה, כאשר המילים שלו הפכו לצעקות ולקולות חסרי סבלנות, בעת שניסיתי להכין ארוחת ערב בזריזות, עצרתי ואמרתי לו: "אני באמת רוצה להבין מה אתה צריך ממני, אבל אתה יכול בבקשה להגיד את זה שוב בטון הרגיל שלך, בקול אמיתי?". הוא עצר ואז אמר קצת בביישנות: "אני רוצה שתשחק איתי, אמא". כמובן, הדרישות לתקתוק ארוחת ערב עדיין נשארו ולא הלכו לאף מקום, אבל הייתי גאה בו על כך שהוא ניסח בשלווה את צרכיו.

האם זה יעבוד כל פעם? לא בטוח. אבל אם זה יציל את השפיות שלכם כהורים אפילו פעם אחת, זה מספיק לנו.