לפני כחצי שנה פגשתי יהודי. עוד לפני שפתח את הפה ראיתי את הכאב בעיניו. ישב מולי, נשם בכבדות, ואמר: "אני נשוי כבר ארבע־עשרה שנה. יש לנו ילדים וילדות מתוקים. ואשתי – יש לה לב טוב, באמת לב זהב. אבל יחד עם זה, אני מרגיש שאנחנו לא מתאימים.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
היא באה מבית מפורק, ויש לה בעיות. ואני אומר לך דוגרי – הדברים שהיא עושה פשוט משגעים אותי. זה גם בניקיון, גם בטיפול בילדים, גם באוכל. היא אישה עם לב טוב... אבל איך אפשר לחיות כך?"
הוא עצם עיניים לרגע ונשם. "אני עובד, מפרנס, דואג. אבל לפעמים אני מרגיש שאני האיש וגם האישה בבית. ושנים שתקתי. ניסיתי לשמור על שקט, להבליג. אבל בסוף התפוצצתי. בהתחלה צעקות, אחר כך מילים קשות. וכשראיתי שזה לא עוזר – התפרצתי עוד יותר.
ובאיזשהו שלב גם היא התחילה להחזיר. לא לשתוק. ומאז הבית שלנו הפך לשדה קרב. דם, אש ודמעות. אני פוגע, היא פוגעת, והילדים רואים הכול." ואז, בקול רועד, הוא אמר: "בני בן ה־13 ניגש אליי בשקט ואמר: 'אבא, לא נעים שאתה ואמא רבים. אני בוכה מזה בלילה.' נשבע לך, באותו רגע הרגשתי שהלב שלי נקרע. הבנתי שמשהו לא תקין בי.
תפסתי את עצמי, באתי אליך." דיברנו ארוכות. כן, הוא צדק. אשתו באמת מתנהגת בחלק מהדברים באופן לא תקין, והיא כנראה צריכה טיפול בעצמה. אבל הבעיה האמיתית לא הייתה רק אצלה – אלא במערכת התגובה שלו, ביכולת שלו לווסת רגשות, במקום שממנו הוא מגיב. אמרתי לו: "תשמע, אתה למדת בילדות שכשהדברים לא הולכים – צועקים. כשכואב – מתפוצצים. כשמאבדים שליטה – פוגעים. לא לימדו אותך לנשום, לא לימדו אותך להכיל תסכול. זה לא אשמתך – פשוט לא למדת אחרת."
הוא שתק לרגע, ואז סיפר: "אבא שלי היה עדין נפש. אבל אמא שלי... היא הייתה כמו הר געש. אם אבא עשה טעות קטנה, היא הייתה צועקת עליו מול כולנו, נהיית אדומה, רועדת. הוא היה שותק, לא מחזיר מילה. ואני ילד קטן, עומד בצד ורואה איך אהבה הופכת למלחמה. ככה למדתי שכעס זה כוח, שצעקה זה פתרון, שחולשה – זה אסור."
אמרתי לו: "אתה מבין? אתה לא נלחם היום באשתך – אתה נלחם בתחושה הישנה שאתה מרגיש מבפנים. זו אותה תחושת חוסר אונים שהייתה לך כילד. אותו פחד, אותו עלבון שלא עיבדת. מה שאתה חווה היום זה לא רק מה שהיא עושה – זה הזיכרון הלא מודע שעולה בך בכל פעם שהיא מדברת אליך בטון מסוים, או כשמשהו לא הולך כמו שאתה רוצה. אתה מגיב אליה, אבל בעצם מגיב אל הילדות שלך."
וככה זה ברוב הבתים. אנשים טובים, חמים, מאמינים – אבל בלי כלים רגשיים. לא למדו איך לדבר כשכועסים, לא למדו איך לשתוק ממקום רגוע, לא למדו איך לבחור תגובה. וזוגיות בלי ויסות רגשי – הופכת לשדה מוקשים. נכון, יש לפעמים דברים לא פשוטים באמת אצל בני הזוג. מצבים מתסכלים, טעויות, חולשות. אבל השאלה הגדולה היא לא מה הם עושים – אלא איך אנחנו מגיבים. כי דווקא שם, ברגע הקטן הזה שבין מה שקורה לבין איך שאנחנו בוחרים להגיב – שם נבחנת כל הזוגיות. לא מה קרה, אלא מה אנחנו עושים עם מה שקרה. מי שמגיב מתוך מודעות, משנה את המציאות. מי שמגיב מתוך פצע, משחזר את העבר.
ויסות רגשי הוא לא רק "לספור עד עשר" לפני שצועקים. זו היכולת לעמוד מול כאב בלי להילחם בו. לדעת לעצור רגע בין התחושה לבין התגובה. זה החיבור שבין הראש ללב, בין האדם לבין עצמו. מי שלא לומד לווסת – נגרר אחרי רגשותיו כמו סירה נסחפת בגלים. ומי שלומד – מגלה פתאום שאפשר להיות גם פגוע וגם שקט, גם כואב וגם נוכח. שם מתחיל השינוי האמיתי. כי מי ששולט בתגובה שלו – שולט בגורלו. והכוח האמיתי של אדם אינו ביכולת שלו לצעוק, אלא ביכולת שלו להישאר עדין כשהכול בתוכו רותח. לפעמים גיבור אמיתי הוא מי שיודע לשתוק כשכל גופו צועק להגיב.
רוב המריבות בין בני זוג אינן נובעות מחוסר אהבה או מחוסר התאמה – אלא מחוסר ויסות רגשי. לא ממה שהשני עשה, אלא מאיך שאנחנו מגיבים למה שהוא עשה. כשאדם לא יודע לווסת את רגשותיו, כל כאב קטן הופך לסערה. כל מילה נשמעת כהתקפה. כל מבט שקט נהיה שתיקה מאשימה. וכך אנחנו מגיבים לא מתוך ההווה – אלא מתוך העבר.
כל אחד מאיתנו מגיע לזוגיות עם הילדות שלו. עם המקומות שבהם לא הרגיש אהוב, עם הפצעים שלא קיבלו מענה, עם הכמיהה שיראו אותו באמת. ואז, בלי לשים לב, אנחנו מביאים לתוך הקשר את הילד הפנימי הזה ומבקשים מבני הזוג שלנו לרפא אותו. שימלאו לנו את מה שההורים שלנו לא הצליחו לתת – אהבה, חיבוק, ביטחון, אישור. אבל זו בקשה שאף אדם בעולם לא יכול לעמוד בה. בן הזוג לא אמור להיות אבא שלנו או אמא שלנו – הוא לא יכול להיות זה שירפא את הפצע שנטמן בנו מזמן. מה שמדליק את המריבות, זו לא הסיטואציה עצמה – אלא הפצע שבתוכנו שנלחץ שוב.
אנחנו לא מגיבים למה שקורה עכשיו, אלא למה שכבר קרה מזמן. וכשאנחנו לומדים לעצור, לנשום, ולהגיב ממקום רגוע ולא מתוך פצע – פתאום הכול משתנה. פחות דרמות, פחות כעס, יותר הבנה. ברגע שאנחנו מפסיקים לצפות שבן או בת הזוג ירפאו את המקומות הכואבים שבנו, ומבינים שהאחריות על הלב שלנו היא שלנו בלבד – אז מתחילה אהבה אמיתית. לא תלותית, לא נואשת, אלא בוגרת.
אהבה שבאה ממקום של שלמות, לא של חוסר. אבל יש גם צד שני. לפעמים הסיפור נראה אחרת לגמרי – אישה שמרגישה שלא רואים אותה. שגדלה בבית בלי חיבוק, בלי עין טובה, בלי ביטחון. היא אולי למדה תורה, בנתה בית, מבשלת, מטפלת בילדים – אבל בפנים נשארה ילדה קטנה שמחפשת אהבה. היא רוצה שבעלה ימלא לה את הריק הזה, שיבין בלי מילים, שיראה אותה באמת. והיא מאמינה שאם הוא רק ישתנה, אם רק יאהב כמו שהיא צריכה – סוף סוף תירגע הנפש שלה. אבל זה לא עובד כך.
כי אף בעל בעולם לא יכול למלא את החור הרגשי של ילדות חסרת חום. גם אם הוא רגיש, אוהב, נוכח – הוא לא יכול להיות במקום שאמא או אבא לא היו. מה שקורה בפועל הוא שהיא מביאה לתוך הזוגיות את אותו כאב ישן, וברגע שהיא לא מקבלת את מה שדמיינה – הפצע הישן נפתח. היא בוכה, כועסת, מתפרצת. והוא לא מבין מה קרה. כי הוא רק שכח להביא חלב מהמכולת, והיא מרגישה שהוא לא רואה אותה. לא באמת. ומכאן הדרך קצרה למלחמה.
כי כשהכאב הפנימי פוגש חוסר הבנה – שתי הנפשות מתנגשות. היא צורחת מהילדה הפגועה שבתוכה, והוא מגיב מהילד שלא למד להכיל. שני ילדים בתוך שני גופים בוגרים, מנסים לנהל בית – ויוצרים סערה. זו תמונה כואבת אבל אמיתית: שני לבבות צמאים לאהבה, שנוגעים זה בזה – ודווקא שם, במקום שבו הם הכי רוצים להתחבר, הם נשרפים. כי כשהפצע מדבר – האהבה שותקת. ולפעמים זה מתרחש דווקא ברגעים הכי פשוטים, בלי צעקות, בלי מילים. רק שתיקה אחת קטנה שפותחת תהום. היא עומדת במטבח, שוטפת כלים, והוא נכנס הביתה עייף. היא לא מסתובבת. הוא שותק.
זה רגע קטן – אבל שם הכול קורה. בפנים היא אומרת לעצמה: "שוב הוא לא רואה אותי." והוא אומר לעצמו: "שוב היא לא מעריכה." שני לבבות שבורים, כל אחד מאמין שהשני לא אכפת לו – ובתוך השקט הזה נולדת מלחמה חדשה. וכאן מגיע הצורך לטפל בפצעים הישנים. לא לברוח מהם, לא להדחיק. להפסיק לחפש מי אשם, ולהתחיל להקשיב למה שכואב באמת. כל עוד הפצע פתוח – כל מילה, כל מבט, כל שתיקה תכאיב. אבל כשאדם בוחר לטפל, להביט לאחור באומץ, לתת מקום למה שהודחק – אז הוא מפסיק לנהל את חייו מתוך הפצע ומתחיל לחיות מתוך בחירה. אין ריפוי אמיתי בלי פגישה אמיצה עם המקומות הפצועים. וכשאתה פוגש את הכאב שלך ולא בורח ממנו – אתה הופך לאדם חופשי. כי הפצע שאתה בורח ממנו, הוא בדיוק המקום שבו מחכה לך החירות שלך.
מי שבורח מהעבר – כבול אליו. מי שפוגש אותו – נולד מחדש. וזה השורש של כל כך הרבה כאב. בני הזוג שלנו לא יכולים לרפא את הילדות שלנו. הם לא יכולים למלא את המקומות הריקים, לא את הפחדים, לא את החוסר. הם יכולים רק ללכת איתנו, אם נבוא שלמים יותר, מודעים יותר, יודעים לעצור רגע לפני שהלב מתפוצץ. כי אם אני לא שלם עם עצמי – אף אחד בעולם לא ישלים אותי. אם אני לא למדתי להרגיע את עצמי, גם אהבה גדולה לא תספיק. ולפעמים אדם לא צריך אישה חדשה – הוא צריך לב חדש מול אותה אישה. הלוואי שנלמד לעצור רגע לפני הצעקה. להניח יד על הלב ולשאול: מי מדבר בי עכשיו – אני הבוגר או הילד הפגוע? הלוואי שנבין שלא כל ריב הוא סוף העולם, ושלא כל כאב הוא עונש. לפעמים הוא רק שיעור. ושיעור – אם לומדים אותו – הופך לריפוי.
כי בית אמיתי לא נבנה על צדק. הוא נבנה על חמלה, ועל היכולת שלנו להרגיש – בלי לפגוע. הכעס הוא לא אויב. הוא הילד הפגוע שמבקש שיראו אותו. ואם רק נקשיב לו, בלי להכות, בלי לברוח – הוא יירגע. ולפעמים כל מה שצריך זה רגע אחד של אהבה כדי לשנות היסטוריה של כאב. אבל יש דבר אחד שאנשים שוכחים: האהבה לא נעלמת, היא רק נעלבת. היא מסתתרת מאחורי שכבות של כאב, של אגו, של פחד. וכל פעם שאנחנו בוחרים לעצור ולא לפגוע – אנחנו מסירים ממנה עוד שכבה קטנה. ובאיזשהו שלב, אם רק נמשיך לבחור, היא חוזרת. פשוט כך. בלי דרמה. כמו אור שחוזר אחרי סערה ארוכה.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
הלוואי שנדע כולנו, בתוך הסערה, לעצור רגע אחד ולנשום. לפעמים זו כל התורה כולה – נשימה אחת, מבט אחד, שמחליף לילה שלם של כאב בשקט אחד של אהבה. שבת שלום ומבורכת לכל עם ישראל. שנדע להכיל את עצמנו, את הזולת, ופשוט לאהוב – כי אין כמו אהבה בעולם.
לתגובות: machon.rot@gmail.com
0 תגובות