"אני מחכה לילדים כמה שנים, תפסיקו עם המחבואים האלה" - והתחלתי לבכות | סיפור מטלטל

קצת על עצמי: מאוד אוהבת חברה והרמוניה משפחתית, יש לי תקשורת מאוד טובה עם הסביבה, והמון חברות עימן אני בקשר טוב ובריא. לא מעורבת בסכסוכים ובריבים כאלו ואחרים, יודעת להסתדר עם כולן ברוך השם.

אני אחת שיודעת לתת את כולי לסביבה, באהבה. לא רגישה מדי, אבל יותר רגישה לאחרים, ובפרט ליצורים הכי נחשקים: ילדים.

אנו נשואים כבר 18 שנה ברוך ה': ועדיין אין לנו ילדים.

הרבנים הראשיים בשורת הנחיות לציבור: להרבות בתפילה, להשאיר גל שקט

חזקי שטרן|15:07

שוקי לרר נדב היכל תורה חדש, גדולי ישראל פיארו את המעמד 

חיים רוזנבוים|14:23

>> למגזין המלא - לחצו כאן

שנה אחרי הנישואין, נכנסנו ללחץ. בכל פעם שהבנתי שאולי הפעם אני בפרשה הזו של "אמא", הייתי קופצת ומתלהבת כמו ילדה שקיבלה מכתביות ריח, אבל די מהר מתאכזבת בכל פעם מחדש.

עובדיה היה תמיד אומר לי: "בינתיים אנחנו יחד, אני מאמין שהקב"ה רוצה שנכיר טוב יותר", כך היה מנחם אותי בכל אכזבה שכזו. אבל לא היה מה להיות בלחץ באמת שנה מהנישואין, רק לאחר 3 שנים מד הלחץ עלה לגבהים והתחלנו לבדוק את עצמנו.

לאחר בדיקות מורכבות - נתבשרנו: "אם תתחילו בטיפולים כמה שיותר מהר יש סיכוי כזה, אבל חשוב שתדעו: הוא לא גבוה".

יצאנו משם שבורים לגמרי, לא ציפינו לשמוע את זה.

לא יכולתי לשאת את זה, זה היה מעבר ליכולות שלי. הכמיהה והתשוקה הזו לחבוק תינוק, לשבור את השקט הזה בבית שכל כך מרעיש לי את הלב, גרמו לי לתחושה של ריקנות גדולה.

אבל אני יודעת שהקב"ה אוהב אותי, הוא בטוח רוצה בטובתי. אם אין לי את החוויה הזו מאיתו יתב' אז בטוח שעוד לא הגיע הזמן. מה שנדרש ממני זה להתפלל אליו ולבקש, לתפילה אין גבול ובדיוק את זה אני עושה עד עתה.

התחלנו טיפולי פוריות.

אין כאן המקום לפרט, אבל טיפולים כאלו מתישים את הגוף ואת הנפש. בכל סיום של טיפול ממושך שכזה ככל שהציפייה גדולה כל כך, האכזבה הגדולה כנגד. התרגלנו כבר לראות תמיד: תשובה שלילית – אין הריון.

הייאוש היה גדול, אם אחרי טיפולים מתישים זה לא הולך לנו, אז הסיכוי כנראה אבד. אבל ליהודי יש משהו מובנה: אמונה בה', היא נותנת כוח ותקווה, שמחזיקה אותנו תמיד.

יש יום בשנה בו אני מתפרקת לגמרי, זה יום הנישואין שלנו.

אני ועובדיה הולכים לקבר רחל אמנו ע"ה, שם אני כבר לא מחזיקה יותר, ומתייפחת ומתחננת להקב"ה שיזכה אותי בפרי בטן. "אני רוצה להיות אמא, אנא ממך תן לי להגיע את זה", אלו המילים הקבועות שלי.

הכל צף לי שם, כשמדברים עם 'מאמע רחל' מספרים הכל. אני לא מצליחה שלא ישמעו אותי, את הבכי שלי ולא ישימו לב אליי, זה בלי שליטה.

זה רגע לא פשוט עבורי, אני שמה לב למבטים של הנשים הרחמניות שרואות אותי במצב הזה, חלק מביטות ומוחות דמעה, חלקן מניחות יד בעדינות על כתפיי.

אלו נשים מדהימות שאולי כאן המקום לומר להם: תודה גדולה, על החיבוק גם דרך העיניים שלכן, על ההשתתפות בצער שלי, על ההזדהות בקושי שלי, אליו אני קמה מדי בוקר בדריכות עצומה.

הגענו ל-10 שנות נישואים, ועדיין לא זכינו.

ביום הנישואין שלנו יצאנו למקום נחמד כמו כל שנה, ואז עובדיה הגיע לנושא הזה. היה לו קשה להוציא את זה מהפה, אבל הוא רמז לי בדמעות שאולי כדאי שניפרד. לא נבהלתי, הבנתי שהוא מבין שזה עבור הכמיהה שלי, זה היה ממקום טהור.

אמרתי לו במילים פשוטות: "עדיף לי להיות איתך ללא ילדים, מאשר בנישואים שניים עם ילדים". עובדיה התרגש מאוד, וזה חיבר אותנו יותר מתמיד. לאחר שאלת רב גדול במקרה שלנו, הפרידה ירדה מהפרק.

• • •

בנוסף לכל ההתמודדות הקשה שלנו, אנו מתמודדים עם משהו נוסף ובדיוק עליו אני רוצה לספר:

ה מ ש פ ח ה !

ההורים שלי הם אנשים מדהימים וחכמים במיוחד. אמא שלי היא אחת החברות הטובות שלי, אנו גרים מספיק קרוב אליה ואני בקשר נפלא עימה ומרבה להגיע אליה. תמיד אני מרגישה שיש לה פינה בלב עבורי, לקושי שלי, בשיחות העומק והאמונה שלה.

הקושי הגדול שלי הוא: במשפחה המורחבת, שם אני חווה את הרגעים המביכים והמשפילים.

יש לי כמה בנות דודות מגילאי 23 ואילך עד 40 שכבר נשואות עם ילדים ב"ה, הקשר שלנו היה חזק תמיד עד שהתחתנתי וילדים לא היו לי, אז הקשר ירד באופן מידתי, ככל שעברו השנים שאני ללא ילדים, הרגשתי שאני כבר לא בחבורה שלהם.

אך הקשה מכל, הדבר שמכאיב לי בכל פעם מחדש הוא הסתרת התינוקות שלהם ממני וחלילה שאדע על הריון של מי מהן.

זה קשה וזה הורס אותי, גם כי אני יוצאת מזה אחת עם עיניים רעות, וגם כי בדיוק את זה אני רוצה לחוות, בדיוק את הרגעים הללו של להחזיק תינוק בפרט מהמשפחה שלי, להיות חלק ממי שחווה משהו יפה כל כך, ולצערי הרב הם לא נתנו לי את זה.

בפעם הראשונה שזיהיתי את זה, זה קרה אצל דוד שלי מנחם, המתגורר כמה בניינים מהשוויגער שלי.

נולדה לו נכדה מהבת שלו, יוכי. שלושה חודשים אחרי לידתה היא הגיעה אליו לשבת. באתי אליהם לביקור בליל שבת, לראות את התינוק, להחזיק אותו ולשמוח בשמחתם.

כבר כשעליתי במדרגות הבניין היה ניתן לשמוע את השמחה שהייתה שם. דפקתי בדלת, אחד הנכדים פתח, נכנסתי פנימה ואמרתי 'שבת שלום' במאור פנים.

אבל אז קרה משהו נורא, עד עכשיו אני לא יכולה לשכוח אותו.

דודה שלי, חוה, קמה במהירות לכיוון העגלה המפוארת, אחזה בה ולקחה אותה לכיוון החדר.

אני זוכרת שראיתי אותה כשנכנסתי, היא גם הספיקה להשיב לי 'שבת שלום' אבל נעלמה עם העגלה בזריזות. לאחר דקה היא חזרה מהחדר, וכיבדה אותי לשבת.

"איפה נועה המתוקה, את מאמינה שעדיין לא ראיתי אותה?", שאלתי בתמימות, כי אז לא הבנתי שהיא מחביאה ממני. "זהו, בדיוק היא נרדמה אז הכנסתי אותה לחדר", ענתה לי בחיוך קליל והעבירה נושא.

ואז נשמע הבכי המתוק הזה מהחדר, אליו אני כל כך מייחלת.

יוכי היולדת, ביקשה מאחותה ללכת להביא את העגלה מהחדר, אבל אז ראיתי את העיניים של דודה חוה, עיניים המרמזות ליוכי להימנע ולא לעשות זאת. יוכי לא הבינה את הרמז, וביקשה שוב מאחותה להביא את נועה. דודה חווה 'התנדבה', "אני אלך אליה". הלכה, ונתקעה בחדר.

אז גם הבנתי שמסתירים ממני שאיילה שישבה שם בספה הייתה בחודש שישי, וארגנו לה שמיכה לטשטש ראיות. הרגשה נוראית שאני לא יכולה לתאר, ולא מאחלת לאף אחת בעולם.

זה חזר על עצמו כמה פעמים, הבנתי באופן ברור שישנה הוראה ברורה: שאת הילדים שלהם אני אראה כמה שפחות, ושלא אדע חלילה שמי מהן בהריון גם אם לא קל להסתיר אותו.

פעם זה קרה שיצאנו לנופש יחד עם המשפחה המורחבת לפני פסח, כשהגעתי לאזור בו ישבו בני המשפחה, דודה שלי נזכרה לקום ולקחת את הנכד שלה בן השנה לקרוסלה, בדיוק שאני הגעתי לאזור בו ישבו כולם.

זה פגע בי בכל פעם מחדש.

מבחינתם זה נעשה כל כך באלגנטיות, אבל עבורי זה היה אכזרי ביותר.

רק אחת מבנות הדודות שלי התנהגה אליי אחרת, קוראים לה: תמר.

כבר בהתחלה שידעה שהיא בהריון, היא סיפרה לי על כך, ובהמשך הייתה שואלת אותי שאלות כמו: "איזו עגלה את היית קונה...", בטח אתם שואלים מדוע היא היחידה ששיתפה אותי בדבר הכל כך סודי הזה?

עם הזמן הבנתי: תמר הייתה מעוכבת ילדים במשך 6 שנים, היא עברה תהליך קשה כמוני, היא הרגישה בדיוק כמוני, היא סבלה מכך וידעה מה אני מרגישה.

רק מי שמרגיש כאב, יודע למנוע אותו.

ההתנהגות הזו של המשפחה גרמה לי לא להגיע לכל הנופשים והאירועים שלהם, כל שמחה ויציאה עימם הפכה לסיוט.

זה המשיך כך הרבה זמן, עד היום הזה: יום הולדת ה'גבורות' של סבתא ברכה ז"ל.

הייתי במצב לא פשוט, הודעתי לעובדיה שאני לא הולכת. "תלך אתה ותגיד שאני לא מרגישה טוב, זה לא שקר אני באמת לא מרגישה טוב להיות שם", אמרתי לו.

עובדיה הבהיר לי שבלעדיי הוא לא הולך, "מתי שתרגישי שקשה לך, מיד נצא", אמר. ובכן, התארגנו והגענו לאולם באיחור.

ממש לפני שהסתיים האירוע, זה קרה.

מירי בת דודתי הצעירה ביקשה ממני להחזיק את האחיין שלה בן החצי שנה לכמה רגעים. לא היה לי חשק למרות שרציתי להרגיש אותו, אבל חששתי להיפגע מהם שוב. "תחזיקי אותו רגע, בבקשה, אני מתחננת נו... אני הולכת להביא לאבא שלי משהו מהאוטו", היא ביקשה.

ואז הגיע הרגע אליו כל כך ציפיתי:

להחזיק תינוק, ועוד מהמשפחה שלי.

חיבקתי, נשקתי והרחתי אותו היטב, הוא חייך אליי ולא הייתה מאושרת ממני. בהתלהבות ושמחה של הרגע הגדול הזה, ניגשתי לעובדיה להתרגש יחד איתו.

עובדיה לקח את זה צעד אחד קדימה, הוא ביקש להרים אותו ועם חיוך גדול ומרוגש הזיל דמעות של תקווה ואמר לי משפט שלא אשכח:

"זה יקרה לנו טלי, אנחנו נעבור את זה יחד ויהיה לנו תינוק בעזרת השם, אני מרגיש את זה".

המילים הללו רגשו אותי מאוד, התחלתי לבכות מהתרגשות ועניתי "אמן" בכל כוחי וכוונתי.

כל הסיפור הזה היה עניין של דקה בלבד, אבל לא יותר כי... עלו עלינו.

בעוד אני ועובדיה מתענגים על התינוק שדווקא מאוד אהב אותנו ולא הפסיק לחייך, הגיחה הסבתא - דודה חוה. היא ניגשה אליי במהירות וביקשה ממני את הנכד שלה: "הוא צריך לאכול עכשיו, אז אני אקח אותו, בסדר?!".

זה היה אכזרי מדי בפרט שהמשפחה ראתה את זה, הייתי חייבת כבר להוציא את זה, החלטתי פשוט לדבר, לשתף אותה, כמה זה מייסר אותי, ממש מול כולם.

"דודה... זה בסדר, אני אוהבת ילדים, אני מחכה להם כבר כמה שנים טובות אבל לא הולך לנו. אני באמת שמחה בשביל כל מי שה' נותן לו, אני רק רוצה קצת להרגיש, לחוות, אולי להתכונן לרגע הזה. די, תפסיקו עם כל המחבואים האלה, מתחננת. תשאירו ממני משהו...".

התחלתי לבכות.

עובדיה נשבר, הוא ידע מה אני עוברת. הוא תמך בי לכיוון היציאה. אמא שלי ניגשה אליי, חיבקה ועודדה. ידעתי כבר שהיא מיואשת מההתנהגות הזו של אחותה, והיא מספיק עדינה בכדי לפתוח חזית מולם.

מאז שמתי לב שהם עושים זאת יותר בחכמה, שאני לא ארגיש שמחביאים או בורחים ממני. חבל שהיית צריכה לעבוד את מסע ההרג הזה והן לא הגדילו ראש. עדיין זה כואב כי עדיין אני מבינה שהם חוששים ממני, אבל זה פחות קשה ואגרסיבי ונותן לי חופש פעולה להיות עימם.

פעם עובדיה שאל אותי אם אני מבינה את הפחד שלהם. אמרתי לו שאני מבינה את הנושא אבל לא את המעשה. לא ציפיתי שהם יתנהגו איתי ככה, בת משפחה שהולכת להיפגש עימם הרבה כל כך ושהייתה כל כך קשורה אליהם.

• • •

בחרתי לשתף את הסיפור הזה דווקא עכשיו, שאני בחודש מתקדם ברוך ה'.

לקח לי המון זמן להחליט האם לשתף את מה שעברתי, אבל אני רוצה שכל אחת שעדיין אין לה ומשתוקקת לזה כל כך, תדע שלא לאבד תקווה, התפילות והדמעות נשמרות היטב גם 18 שנים אחרי ואפילו יותר. תודה לבורא עולם על המתנה הזו, היא בדרך אלייך בעז"ה.

אני יודעת מה את עוברת וכמה את מתייסרת כשאין לך ילד, אני הייתי במקום הזה ואני מתפללת היטב להגיע ללידה בצורה בטוחה. הטלטלות הן רבות, האכזבות כבר הופכות לשגרה, אבל יש משהו חזק בלב ששומר עלינו שפויים כל כך:

האמונה הגדולה בבורא עולם: הוא שומע הכל, ולא שוכח אף אחת, גם אותך לא!

חשוב מאוד בתקופה הזו ליהנות ממה שיש, ולא להיות בלחץ, כי הלחץ הוא אחד המרכיבים הידועים כעיכוב בנושא הזה. אם לא הייתי שם לא הייתי מעזה בכלל לדבר איתך ולתת עצות אישה יקרה, את תהי אמא בדיוק כמוני, הכל יתהפך בעזרת השם ברגע אחד.